בן גביר
עוגת חנק
העוגה המעוטרת בחבל תלייה שהגישה אשת השר לביטחון לאומי לבעלה ביום הולדתו מסמלת שפל חדש בתהום הריקבון שבו שקועה מדינת ישראל. חגיגה דומה נחגגה ביום שבו אושר בכנסת חוק עונש מוות למחבלים ערבים בלבד. נניח לרגע לחוקיותו של החוק הגזעני; נניח לדיון הערכי והתועלתני סביב עונש המוות; נניח אפילו להסכמה שהנוחבות הם בני מוות — עצם הריקוד סביב עמוד התלייה הוא תולדה והשתקפות של נפש עכורה ומעוותת במיוחד.
ולחגיגה הזו הגיעו בכירי המשטרה, הניצבים משה פינצ'י, אמיר כהן, פרץ עמר, אבישי פלד, חיים בובליל, אלונה שושן, יוסי רופא ואחרים. מעבר לכשל הערכי, המוסרי והפיקודי, יש כאן עבירת משמעת על פקודת המשטרה, שאוסרת נוכחות באירוע בעל גוון פוליטי והתרועעות עם נחקרים ועבריינים.
כמו הליכודיאדה, גם החגיגה הזו מתנהלת בצלם של כישלונות מהדהדים. מעל עוגת התלייה מרחף מוות שמשתולל ברחובות, לא פוסח על קטינים וכמובן שלא על ערבים, מרסק את הביטחון האישי ואת שלוות הקיום במרחב שנשטף בקיטוב, שנאה ועכשיו גם באוזלת ידה של המשטרה. זו לא רק הפכה למיליציה פוליטית, אלא גם מזדהה עם הגזענות, האנרכיזם ופריעת החוק של השר הממונה עליה. // משה גורלי
סמוטריץ'
פיאסקו משילות
בצלאל סמוטריץ' אוהב להתפאר באג'נדת המשילות. אנחנו השרים נחליט, והפקידים המקצועיים יבצעו. זו הכותרת, וסמוטריץ' עושה פעולות רבות כדי ליישם אותה. אם הממונה על התקציבים מעז להשמיע את דעתו ולהתריע על בזבוזים מיותרים במשרדי הממשלה, הוא מוזז הצדה. אם צריך למנות מנכ"ל לרמ"י והוא אינו עומד באמות המידה המקצועיות — מורידים את הרף; אם הוא גם קרוב משפחה ולא ניתן לכך גילוי פומבי — לא נורא. העיקר זו המשילות. באותו אופן, אם שר האוצר החליט להכפיל את הפטור ממע"מ על יבוא מחו"ל מ־75 דולר ל־150 דולר בניגוד להיגיון כלכלי ולעמדת פקידי האוצר, ואז הכנסת ביטלה את ההחלטה — סמוטריץ' ייצר תרגיל נכלולי כדי להשיג את המטרה.
כך הוא התחכם והחליט לחזור ולהעלות את רף הפטור, אך הפעם ל־130 דולר. הרי הכנסת אמרה לא ל־150 דולר, היא לא פסלה 130 דולר. ואם אני השר אז אני מחליט, גם אם זה מנוגד לרוח החלטת הכנסת, גם אם כולם אומרים לי שאני גורם נזק.
בג"ץ, שהוא המעצור האחרון בפני הדורסנות המחופשת למשילות, רמז השבוע שהעלאת הפטור ל־130 דולר 16 שעות בלבד לאחר שהכנסת ביטלה את העלאתו ל־150 דולר היא התחכמות, ואותת שהוא ישקול עצירה של המהלך.
כך שמה שהמשילות של סמוטריץ' יצרה בינתיים היא אי־ודאות. ובכלכלה אי־ודאות היא גורם הסיכון מספר אחת. גם כך המלחמות שבאו ויבואו מספקות די אי־ודאות לכולנו. כעת, הודות לשר האוצר, אפילו קניית חבילה בחו"ל היא פתח להפתעה כלכלית: אנחנו לא נדע כמה מס נשלם עליה והאם משתלם לקנות אותה. בעלי העסקים לא ידעו לתכנן ולהיערך לשינוי שייצור הפטור החדש ממע"מ. העיקר שסמוטריץ' יוכל להמשיך לומר משילות. // גולן פרידנפלד
קיש
מושך זמן
דו"ח מבקר המדינה שפורסם השבוע מגלה כי מאז שהעבירו לבתי הספר את הסמכות להחליט מי מקבל הארכת זמן בבחינות הבגרות, גדל מספר התלמידים שמקבלים אותה פי 10. כיום יותר מחצי מהתלמידים זוכים להארכת זמן — מה שהופך את השיטה לבדיחה.
נושא הארכת הזמן מתווסף להקלות הרבות שניתנו מאז 2020 בגלל הקורונה ואחריה המלחמה הבלתי נגמרת: ביטול בחינות, הפחתת חומר לימוד, אפשרות שלא להיבחן ולהסתמך על ציוני המגן, וכמובן הארכות זמן קולקטיביות (מעבר לאלו שמוענקות באופן אישי). המשרד כה להוט לשמור על רמת זכאות גבוהה לבגרות שהוא מעביר לשטח מסר שכל הקלה מותרת.
אלא שהמשרד נלחם את מלחמות העבר (ומפסיד גם בהן). ההסתמכות על תוצאות הבגרות כדי להעריך את רמתו של המחזור פשטה רגל. גם מבחני ידע באופן כללי נחשבים שיטת הערכה לא רלוונטית במאה ה־21, ללא קשר לקומבינות. כדי לדעת מה כישורי התלמידים, צריך לעבור לבחינות ומשימות שבודקות הבנה, יישום ויכולת לימוד. לשרה או לשר שיופקדו על שיקום הריסות מערכת החינוך שמותיר אחריו יואב קיש מחכה עבודה רבה. יש לקוות שהם גם יתפנו לבצע סוף סוף גם את המהפכה בבחינות הבגרות, והכוונה אינה לעוד הארכת זמן. // שחר אילן
השער הדרומי לישראל
עקבה לא מחכה לאילת
לעקבה כבר לא צריך להתייחס רק בתור השכנה הירדנית של אילת. בזמן האחרון, ובייחוד על רקע המלחמה במפרץ, העיר הופכת למוקד תשומת לב אזורי. איחוד האמירויות קיבלה לאחרונה זיכיון להפעלת הנמל בה ל־30 שנה ולסלילת מסילת רכבת בשווי 2.3 מיליארד דולר אליו. במקביל חתמה ירדן על הסכם עם סוריה ולבנון להזרמת גז מעקבה דרך "הצינור הערבי" שעולה צפונה, במסגרת שאיפת שתי המדינות לשקם את רשתות החשמל שלהן. בכך מנסה ירדן להפוך את עקבה לשער גז אזורי.
כל זה קורה קילומטרים ספורים מאילת, והשאלה אינה אם עקבה עוקפת את העיר הישראלית, אלא אם בישראל מבינים שמסדרונות כלכליים לא מחכים להצהרות מדיניות ולסיום המלחמה. הם נוצרים סביב נמל, מסילה, אנרגיה וכסף. לאילת יש מיקום מצוין, אבל מיקום לבדו כבר לא מספיק. מול עיר ירדנית שמקבלת תשתיות, שותפים מהמפרץ ותפקיד אזורי, אילת נשארת בעיקר פוטנציאל. במזרח תיכון שבו הורמוז וסואץ כבר אינם מובנים מאליהם, מי שבונה מסדרון קונה לעצמו כוח. מי שרק מדבר על מסדרון נשאר עם מצגת בלבד. // דורון פסקין
איחוד הוא עניין מתעתע, שלעתים צריך להיזהר בו
אחרי שנים של דיונים כלליים על הפילוג בחברה הישראלית ועל הצורך להתאחד, סוף סוף הגיעו איחודים קונקרטיים. יש כבר איחוד בין נפתלי בנט ליאיר לפיד, יש דיבור על איחוד בין גדי איזנקוט לאביגדור ליברמן. הפערים האידאולוגיים פחות חשובים, העיקר שיהיה איחוד טוב. איחוד לא כאסטרטגיה נגד הפילוג, אלא איחוד כטקטיקה נגד אובדן קולות. רק אם נהיה מאוחדים ננצח, גרסת המציאות ולא הססמאות.
במהותו, איחוד מבטיח כוח רב. הוא נועד ליצור משהו גדול וחזק, והוא מרמז לא רק על אחדות אלא גם על האחד — משהו שלם, הוליסטי, כמו האחדות האלוהית. כמו המשל ההוא על קבוצת הענפים שיחד אי אפשר לשבור, איחוד מאפשר לפרטים ליהנות מאיתנות שלא היתה להם בנפרד. גם אם זה איחוד מגדלי הבקר, גם אם זה איחוד האמירויות, גם אם זה האיחוד האירופי. אבל לפעמים "איחוד" היא מילה מכובסת (בקיבוצים המלים "איחוד" ו"מאוחד" הן עדיין אנדרטה לקרע עמוק), וגם כשכבר באמת מתאחדים מאחורי העיקרון הנכון, ההרמוני, ישנו היישום, שאיכשהו תמיד חורק. כי לכל צד באיחוד יש אינטרסים ושאיפות ואגואים משלו, ותמיד יש צרימות, ולעתים קרובות זה נגמר בריבים בלתי פוסקים, או בגירושים, או בדומיננטיות על חשבון האחרים. בסוף אחד ועוד אחד הם שניים, גם אם במערכת הפוליטית מנסים שזה יהיה שלושה. אם באמת רוצים להתאחד, צריך להצליח להתגבר על כל המחלוקות שבדרך. אפשר לקחת דוגמה ממי שזה עבד לו עד עכשיו, זה שרק הניצחון וההישרדות הפוליטית עומדים לנגד עיניו, זה שלא צריך שום איחוד, כי הוא אחד ושמו אחד. // דור סער־מן
