החודש הראשון של 2026 היה די מטורלל: טראמפ פלש לוונצואלה וחטף את נשיאה ודרש לקנות את גרינלנד; באיראן התחוללה מחאה שאיימה למוטט את השלטון הפונדמנטליסטי, והוא בתגובה רצח אלפי אזרחים ואיים לפתוח במלחמת עולם נגד ארצות הברית. וכאן כמובן המתיחות נמשכה לנוכח האימה האיראנית, התפרעויות המתנחלים בגדה המערבית והשביתה בחברה הערבית. על רקע הבלגן העולמי והמקומי, לא מפתיע לגלות שהטרנד הכי חזק ברשתות היה הנוסטלגיה ל־2016, בטענה שזו היתה "השנה הנורמלית האחרונה".
במסגרת הטרנד אנשים מציפים את הרשתות החברתיות בתמונות וסרטונים שלהם מ־2016. הטרנד צבר מהר תאוצה בזכות שלל סלבס אמריקאים, ועד מהרה התפשט גם לישראל, סוחף כוכבים כמו נטע ברזילי ונועה קירל, ואפילו עמודי סושיאל של עיריות. ואכן אפשר להבין איך בהשוואה לטירוף שבו אנחנו חיים, השנה ההיא נראית כמו אי אחרון של שפיות, בייחוד עבור בני הנוער, שאז עוד היו בגיל הגן.
ב־2016 ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, היה עדיין בבית הלבן, והמשיך לקדם שלום עולמי במהלכים כמו הסרת הסנקציות על איראן בעקבות הסכם הגרעין וביקור היסטורי בקובה. זו היתה תקופה רגועה יחסית, לפני שהקורונה הפכה את העולם כולו לחרדתי וקונספירטיבי; לפני שהבינה המלאכותית הפכה למיינסטרים והחלה לעוות לנו את תפיסת המציאות; לפני עלייתו של טראמפ לשלטון, שהגשימה סיוטים כמו צעדות ניאו־נאצים בלב אמריקה וכיבוש גבעת הקפיטול בידי מתפרעים; לפני שהתפוצצו המלחמות שפילגו את העולם כולו, בין רוסיה לאוקראינה ובין ישראל לפלסטינים; ולפי שהחלו תיקי האלפים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, והביאו עמם כאוס משפטי, פוליטי וחברתי.
לכאורה זו היתה שנת אידיליה, אבל כידוע נוסטלגיה היא שקרנית גדולה. מי שיסתכל על פוסטים מאותה התקופה יגלה שבזמן אמת רבים חשבו שהיא שנה קשה במיוחד, בעיקר משום שמתו במהלכה המון דמויות אייקוניות, ובראשן דיוויד בואי, לאונרד כהן, ג'ורג' מייקל ופרינס. לכך אפשר להוסיף במישור המקומי את מותם של שמעון פרס, אהובה עוזרי ורונית אלקבץ. בהיבט הזה, אין ספק שזה קצת משעשע שחשבנו אז שהעולם הולך לעזאזל רק בגלל כמה סלבס שמתו. לו רק ידענו מה מחכה לנו מעבר לפינה.
אבל האמת היא שאם בוחנים לעומק את אירועי 2016 והשפעתם על העתיד לבוא, מתברר כי היא לא היתה שנה נורמלית שאחריה התחיל כאוס, אלא להפך — קפסולה של אירועים מטלטלים שסימנו שיא של תהליכי עומק רבי־שנים והתוו את הדרך לכל הזוועות שעוד יבואו. כלומר 2016 לא היתה השנה הטובה האחרונה, אלא, אם כבר, השנה המחורבנת הראשונה (וגם על זה אפשר להתווכח).
הזמנים הקשים שבהם אנו חיים לא צמחו יש מאין. הם תוצר של תהליכים רבי־שנים, שדווקא ב־2016 החלו להתפוצץ לנו בפנים. 2016 לא היתה השנה הטובה האחרונה, אלא, אם כבר, השנה המחורבנת הראשונה
קודם כל 2016 היתה השנה שבה טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית. גם בלי לדעת מה הוא יעולל בהמשך, כבר בזמן אמת זו היתה תעודת עניות למעצמה המשפיעה בעולם. טראמפ עלה לשלטון בזכות תמיכה מגורמי ימין רדיקלי אנטי־דמוקרטיים, הפצת שקרים וליבוי שנאה (באופן אירוני הוא מי שהפך את המונח "פייק ניוז" למטבע לשון נפוץ).
מערכת הבחירות של 2016 סימנה גם הסלמה ביחסים בין רוסיה לארצות הברית: הנשיא ולדימיר פוטין השיק מבצע לוחמת סייבר חשאי בזמן קמפיין הבחירות בארצות הברית כדי לערער את הסדר החברתי במדינה. בין השאר הרוסים פרצו למחשבי הוועדה הדמוקרטית הלאומית (DNC) והפעילו צי של בוטים שהפיצו שקרים ופייק ניוז ברשתות כדי להגביר את חוסר האמון במערכת ולקדם את בחירת טראמפ. המתקפה המכוננת הזאת הניחה את היסודות לעידן הפייק בחסות הבינה המלאכותית, שבו אנו שרויים כיום.
ביוני של אותה השנה טרוריסט מוסלמי רצח 49 בני אדם ופצע 58 בפיגוע במועדון הלהט"ב Pulse באורלנדו. זה היה פיגוע הירי הקטלני ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית עד אז, וגם הוא משמש בדיעבד אות מבשר רעות על ההפקרה הגוברת של הקהילה הגאה, שכיום מתמודדת עם מתקפת חוקים שמסיגים לאחור את זכויותיה.
2016 היתה גם שנה של קיטוב עולמי: בריטניה הצביעה בעד פרישה מהאיחוד האירופי; טרוריסטים מטעם דאעש (או בהשראתו) ביצעו פיגועים בבלגיה, טורקיה, צרפת, גרמניה, פקיסטן ומצרים; בסוריה ובתימן השתוללו מלחמות אזרחים; ובמזרח אירופה הכיבוש של חצי האי קרים בידי רוסיה נעשה עובדה מוגמרת — מה שסלל את הקרקע לפלישה לאוקראינה ב־2022.
בזמן הזה בישראל התפוצצה פרשת אלאור אזריה שהיוותה קו שבר פוליטי־חברתי, משום שסימנה את ניצחונו של הפופוליזם הימני־קיצוני על שלטון החוק. הפרשה התפוצצה כשפעיל ארגון בצלם חשף שאזריה, אז חובש צבאי, ירה למוות במחבל מנוטרל. אבל הימין הקיצוני הצליח להפוך את הדיון בעניינו ממשפטי־פלילי לפוליטי. במקום לדון בשאלה אם אזריה עבר על החוק, השיח הציבורי עסק בשאלה עקרונית: האם אתם תומכים בחייל צה"ל או במחבל? אתם בעדנו או נגדנו?
הטקטיקה הפופוליסטית הזו עבדה: אומנם שר הביטחון משה יעלון גינה את המעשה, אולם נתניהו מיהר לתמוך באזריה מחשש לאבד תמיכה, וכמותו עשו גם שר החינוך נפתלי בנט ואביגדור ליברמן (שכבר אז היה באופוזיציה). חודשיים לאחר מכן יעלון התפטר מהממשלה "בגלל התנהלות נתניהו" וליברמן מונה במקומו לשר הביטחון. אז המהלך נתפס כשבירה חדה (עוד יותר) ימינה של הממשלה. כיום בנט וליברמן נחשבים ימין ממלכתי ושפוי בהשוואה לממשלת הימין־על־מלא הנוכחית. ללמדנו מה הזמן עושה לכולנו.
אז מותר להתרפק על העבר כי נוסטלגיה היא דבר מהנה. ואין ספק שהעולם הרגיש בטוח יותר ב־2016 מאשר ב־2026. אבל אסור לשכוח שהזמנים הקשים שבהם אנו חיים לא צמחו יש מאין — הם תוצר של תהליכים שהידרדרו במשך שנים, ודוקא ב־2016 התחילו להתפוצץ לנו בפנים. לפני עשור כולנו היינו צעירים יותר ויפים יותר, אבל הכיעור של העולם היה שם. אולי רק עכשיו אנחנו מעיזים להביט בו במראה.
