מחדל פליי דובאי
אל תתריעו, תמנעו
במחדל שהוביל לניסיון הפיגוע בטיסת פליי דובאי יש הרבה אשמים. שורה של גופים מקצועיים וביטחוניים לא ביצעו את תפקידם נאמנה, גלגלו אחריות והעדיפו לטמון את הראש בחול — ובראשם כמובן משרד התחבורה, שאחראי להסדרי הביטחון בתעופה הזרה הנכנסת לישראל זה עשרות שנים.
ובכל זאת המהירות שבה כל הגורמים המעורבים הסיטו את האש לעבר משרד התחבורה צריכה להדאיג את כולם. "אנחנו לא גוף ביטחוני, על אבטחה אחראים גופי הביטחון", אמרה השבוע מירי רגב. אפשר להתווכח על מידת יכולתה של שרת התחבורה לקבל אחריות לנעשה במשרדה, אבל בנקודה הזו היא לא טועה: הדרישה מפקיד במשרד ממשלתי לתפקד כסוכן סמוי היא פשוט חסרת אחריות.
אז המל"ל טוען שהתריע, השב"כ הזכיר שהציע הכשרות והמוסד חשב שמשרד התחבורה מטפל. כולם דיברו, אבל לא עשו. וכאן נעוצה הבעיה. כי התפקיד של הגופים הללו הוא לשמור על ביטחון ישראל, ואת זה עושים בפועל ובשטח — לא כיועצים חיצוניים שמנפנפים בדיעבד בפרוטוקולים מדיון מ־2021 ומצקצקים "אמרנו לכם". // חופית כהן אולאי
זיני
אפילו זיני מבוהל
דוד זיני מודה שהמתנחלים יצאו מכלל שליטה. מי היה מאמין שאפילו ראש השב"כ המשיחי השנוי במחלוקת יכיר בבעיה שבוערת ביהודה ושומרון כבר תקופה ממושכת? והנה, השבוע בדיון בקבינט הוא התריע על חומרת הבעיה של טרור המתנחלים, האשים את ההנהגה בכך שאינה עושה מספיק נגדה, ואף הדגיש שבניגוד לטענות הפופוליסטיות של הציונות הדתית, אין סימטריה באלימות: "הפלסטינים לא שורפים פה בתים של יהודים", הוא הבהיר לשרה אורית סטרוק, שאותה כינה "מנותקת".
ובניגוד להנהגה שמסתפקת בגינוי רפה והעלמת עין, זיני גם רוצה לפעול ואמר שהוא שוקל להחזיר את השימוש בצווי מעצר מינהליים — אותה פרקטיקה שישראל כץ ביטל באחת מהחלטותיו הראשונות בתפקיד שר הביטחון לפני שנתיים, אבל רק בשימוש נגד יהודים.
אי אפשר להמשיך עוד בעצימת עיניים. הטרור היהודי הוא כדור שלג שרק הולך וצובר תאוצה. מעבר לפגיעה בחפים מפשע והבערת השטח, ישראל מעמיקה את הבידוד הבינלאומי שלה ומסתכנת בעוד סנקציות כלכליות והגבלות סחר, שכמותן רק איראן מכירה. אלה לא רק לונדון, בריסל ופריז שחושבות שהישראלים ירדו לגמרי מהפסים — גם וושינגטון כבר מאותתת לנו שאחרי הבחירות הרסן יתהדק.
את מה שכץ לא רצה לראות, כי זה השתלם לו פוליטית, רואה עכשיו לא אחר מדוד זיני. ואם אפילו הוא כבר מכיר בזה, אפשר רק לדמיין עד כמה מצבה של ישראל קשה. // יובל אזולאי
אקירוב
התעקשות מיותרת
הסיכוי שרשות שוק ההון תעניק היתר שליטה לאלפרד אקירוב בכלל ביטוח שואף לאפס. כבר חמש שנים הוא מנסה להשתלט על החברה, ונדחה. במאי 2025 העבירה הרשות לעורכי דינו מסר חד וברור: לא יהיה היתר. לטענת הרשות, אקירוב השמיט מידע ושמר על עמימות בתשובותיו לגבי מבנה העסקה — סוגיות קריטיות בהיבט של חוק הריכוזיות, שבין השאר מנסה להגן על 450 מיליארד שקל מכספי הציבור, שמנהלת כלל. ברשות היו מודאגים גם מדו"ח דנציגר, שבחן את המשבר בכלל ומצא כי אקירוב תפר תיק למנהל ההשקעות של החברה יוסי דורי, שהתנגד לעסקאות שביצע אקירוב באלרוב, החברה שבאמצעותה הוא מחזיק 14.3% בכלל.
אבל אקירוב הוא מסוג האנשים שלא מוכן לקבל לא, ובשבוע שעבר הודיע על הצעת רכש למחיקת אלרוב נדל"ן מהבורסה, כצעד ראשון לבקשה מחודשת של היתר, הפעם עם קרן זרה. המפקח על שוק ההון עמית גל היה נחוש בסירובו, והסיכוי שיתהפך נותר אפסי. אז מה. לאקירוב בן ה־86 אין בעיה להמשיך לנסות. // גולן חזני
המחאות בצרפת
דמוקרטיה מחוץ לקלפי
השבוע, חודשים אחדים לפני הבחירות לנשיאות בצרפת, עשרות אלפי תלמידי תיכון הבעירו את הרחובות במדינה כולה במחאה על מצבה המעורער של מערכת החינוך — החל במחסור במורים ובעזרי הוראה וכלה בכיתות צפופות ומבנים מיושנים ומתפוררים. ההפגנות אינן מוגבלות לשכבה חברתית מסוימת, והגיעו מתוך בתי ספר ציבוריים, פרטיים וגם מוסדות חינוך באזורים מוחלשים. במקביל, ראש הממשלה סבסטיאן לקורנו הציג השבוע את תקציב 2027, הכולל קיצוצים בהיקף של כ־54 מיליארד יורו, שנועדו לצמצם את הגירעון הממשלתי העמוק, ובהם הקפאת השכר במגזר הציבורי, כולל זה של עובדי ההוראה.
הגירעון הזה לא נולד בשנה אחת, והוא תוצאה של פער מתמשך בין הבטחות הממשלה לבוחרים לבין יכולותיה התקציביות לקיימן. אבל בצרפת, שבה הפגנות הוכיחו עצמן ככלי יעיל, גם הסבב הנוכחי עשוי להביא לשינוי. מחאת האפודים הצהובים ב־2018 הביאה לביטול העלאת מס הדלק, העלאת גיל הפרישה הוקפאה בעקבות הפגנות ב־2023 ואילו ממשלת פרנסואה בירו נפלה בשנה שעברה בגלל הפגנות ענק נגד התקציב. ככה זה בדמוקרטיות שבהן מחאה אזרחית היא חלק מהדנ"א — קולו של הבוחר נשמע לא רק אחת לכמה שנים בקלפי. // תמר טוניק
מה שבטוח, לא נשאר הרבה מהביטחון
ניסיון החטיפה והריסוק של המטוס מדובאי, החשיפה של שרשרת המחדלים והכשלים שהובילה לכך, הנתונים על קריסת כוח האדם במשטרה, הדרישה של איתמר בן גביר להיות שר הביטחון, הכישלון המתמשך שלו כשר לביטחון הלאומי עם האובדן המוחלט של ביטחון אישי ויום השנה ל־7 באוקטובר הצטרפו בשבוע החולף להדגמה צורבת, מבהילה, של היחס של מדינת ישראל לביטחון: היא לא יכולה להפסיק לדבר על ביטחון, ולא יכולה לספק שום ביטחון.
לכאורה, אין עוד מדינה בעולם שעוסקת כל כך הרבה בביטחון. נסיבות הקמתה, התנאים האזוריים, החיים המתמשכים בין מלחמות למבצעים הצמיחו כאן חברה אזרחית עם כישורים ביטחוניים חריגים, מהתעשייה וההייטק ועד האזרחים ברחוב ובמטוס. אבל ביטחון הוא מה שבטוח, מה שאפשר לסמוך עליו. ביטחון נועד להבטיח שקט, לא דריכות תמידית. במילים אחרות, ה"ביטחון" שלנו עושה ההפך ממה שהוא אמור לעשות. והממשלה שלנו זורקת אותו על האזרחים במקום להבטיח אותו בעצמה. לפני שלוש שנים בדיוק ראינו איך אף גוף ביטחוני לא באמת תפקד כאן כמו שצריך, בשבוע שעבר ראינו את זה שוב. במקום לחיות חיים בטוחים, הדבר היחידי שאנחנו בטוחים בו הוא שיקרה עוד אסון, ושגם אז אף אחד לא ייקח אחריות, ואף אחד לא ישלם מחיר, חוץ מהנפגעים. ואם על האזרחים מוטל לדאוג לביטחון, הם צריכים לדאוג לו גם בקלפי, כדי להבטיח שהמדינה תחזור לספק לנו חיים בטוחים. // דור סער־מן
