בשנת 2015 אירופה נתקלה בתופעה בלתי צפויה: מאות צעירים מהיבשת עזבו הכל וברחו לסוריה כדי להצטרף לשורות דאעש. בבריטניה הכותרות געשו בעיקר סביב שלישיית בת'נל גרין: שלוש נערות בנות 15, שברחו מבית הספר שלהן בלונדון, מכרו תכשיטים של הוריהן כדי לרכוש כרטיסי טיסה לטורקיה ומשם עברו לסוריה דרך מעבר לא חוקי – כל זאת כדי להצטרף לארגון הטרור האסלאמי בהשפעת פעילה שלו שהיתה בקשר עמן.
הפסיכולוגית הפוליטית ומדענית המוח ד"ר ליאור זמיגרוד (30), אחת הכוכבות העולות של הפסיכולוגיה הפוליטית העולמית, היתה אז חוקרת בתחילת דרכה. והסיפור של הנערות האלה, שהיו צעירות ממנה בשנים אחדות בלבד, וכמותה חיו באנגליה, לא הניח לה. "הציקה לי השאלה מדוע דווקא הנערות האלה התפתו ללכת בעקבות אידאולוגיה קיצונית?", היא כותבת בספרה החדש והמדובר "המוח האידאולוגי: איך קיצוניות משנה לנו את המוח" (כנרת זמורה). "פרשנים רבים ייחסו זאת לגורמים דמוגרפיים ולסכנות האינטרנט: קלות הדעת של גיל הנעורים, היעדר חינוך ליברלי, הסכנות הטמונות בחוסר ביטחון כלכלי או תרבותי. אבל ההסברים האלה לא הרגישו מספקים... אולי משהו במוחן של הצעירות האלה הפך דווקא אותן לפגיעות".
המחשבה של זמיגרוד לחקור את מוחן של הנערות המוסתות היתה קשורה ללא אחר מאשר צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. במשך 40 שנה הוא חלק את חייו עם אמה דרווין, בת זוגו ואם עשרת ילדיו, שהיתה נוצרייה אדוקה. למענה הוא התחייב לקיים מראית עין של אמונה, ולהימנע מביקורת פומבית על הדת — אפילו שמחקריו יצרו בפועל קרע רב־שנים בין המדע לכנסייה. אבל באוטוביוגרפיה שלו הוא נתן דרור להרהור כפירה. "אסור להתעלם מהסבירות", כתב, "שהנחלתה הבלתי פוסקת של אמונה באלוהים בנפשם של ילדים קטנים יוצרת במוחם, שטרם התפתח במלואו, אפקט כה חזק ואולי נורש, שיהיה להם קשה להתנער ממנו כפי שקשה לקוף להתנער מהפחד והשנאה האינסטינקטיביים שלו כלפי נחש".
לאחר מותו של דרווין המשפט הזה נחתך מכתב היד טרם ראה אור לבקשת רעייתו, שכתבה כי "הייתי רוצה להימנע מלהכאיב לידידיו הדתיים, הקשורים אליו עמוקות". רק ב־1958, בזכות נכדתו של דרווין, שנתקלה במשפט, תוקן המעוות. "ההשערה של דרווין ריגשה אותי", אומרת זמיגרוד כעת בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "ראשית בגלל האופן שבו היא הוסתרה, שממחיש את כל הקונפליקטים שבין מדע לאידאולוגיה, ועד כמה אידאולוגיות שונות מנסות למחוק הסברים מדעיים מההבנה המשותפת שלנו את העולם. ושנית, ריגשה אותי גם השאלה האישית — איך כל אחד מאיתנו מתמודד עם אידאולוגיות, כי כולנו חיים לצד אנשים שלא מסכימים איתנו באופן מהותי, ובכל זאת אנחנו אוהבים אותם".
אבל לב העניין, מבחינתה, הוא כמובן המדע עצמו. "ההשערה עצמה, המחשבה המטלטלת הזו, ששטיפת מוח אידאולוגית באמת מסוגלת לשנות את המוח מבחינה ביולוגית, פיזית, היא מחשבה מרתקת. וכיום, 150 שנה אחרי שדרווין הגה את הרעיונות האלה, כבר יש בידינו ראיות שמרמזות שאכן ייתכנו השפעות ביולוגיות של אינדוקטרינציה אידאולוגית. ועכשיו נותר לנו לחיות עם ההשלכות של המדע הזה ולחשוב מה המשמעות של הדבר הזה עבור כל אחד ואחת מאיתנו, בחיים האישיים ובבחירות שלנו".
"אידאולוגיה רוצה שתהיי דומה לאיזה מודל של 'אדם טוב', וכל סטייה ממנו נחשבת בלתי מוסרית. זה שונה מתרבות, שבה יש מקום לשונות ואקסצנטריות. אידאולוגיה היא נוקשה ולא סובלת את היותך אינדיבידואל. לכן היא נוראית לחירות האדם"
4 צפייה בגלריה
משטרת ספרד עוצרת בת 18 שחשודה בגיוס מתנדבים לדאעש, גנדיה, ספרד, 2015. זמיגרוד יצאה למחקר כי "הציקה לי השאלה: מדוע הנערות התפתו ללכת בעקבות אידאולוגיה קיצונית?"
(צילום: Jose Jordan/AFP)
"המדע מערער על שחור ולבן"
"המוח האידאולוגי" ראה אור לראשונה במרץ באנגלית (הוצאת ויקינג), תורגם עד כה ל־15 שפות וגרף המלצות חמות מהפסיכולוגים המשפיעים אדם פיליפס ("ספר יוצא מהכלל, מאיר עיניים ומפתיע במקוריותו") ופרופ' סטיבן פינקר ("הממצאים בספר הזה מלאים בתובנות"). בספר מנפצת זמיגרוד את המיתוס הרווח שלפיו צעירים מאופיינים בגמישות מחשבתית, משווה בין חלקים שונים במוח של ימנים ושמאלנים, ומבהירה שכל אידאולוגיה נוקשה, לא חשוב איזו, היא בהכרח דבר לא טוב — ענווה אינטלקטואלית וגמישות קוגניטיבית תמיד עדיפות עליה.
כדי להבין בדיוק מפני מה מתריעה זמיגרוד, צריך קודם לדייק את הגדרתה לאידאולוגיה. "אידאולוגיה היא סוג של נרטיב. סיפור מושך על אודות העולם", היא כותבת. "אך לא כל הסיפורים הם אידאולוגיות, ולא כל צורות מסירת הסיפורים הקולקטיביות הן נוקשות ודכאניות... אידאולוגיות מציעות תיאורים של העולם במונחים מוחלטים ובלוויית הנחיות - כיצד עלינו לחשוב, להתנהג, ולבוא במגע עם אחרים. אידאולוגיות קובעות מה מותר ומה אסור. בשונה מתרבות, שיכולה לחגוג מוזרויות ופרשנויות חדשות, אידאולוגיה אינה סובלת סטייה מכלליה ודורשת התיישרות מלאה לפי תכתיביה. אם סטייה מהכללים מובילה לעונשים חריפים ולנידוי, משמע שעברנו מתחום התרבות לתחום האידאולוגיה".
הומניזם, למשל, הוא אידאולוגיה?
"יש לו 'איזם'", היא מחייכת. "כך שהוא יכול להפוך לאידאולוגיה, אבל הוא יותר פילוסופיה, כי יש לו ערכים רחבים, הבנה רחבה של החיים ויכולות להיות לו פרשנויות רבות".
הדגש, אם כן, הוא על נוקשות אידאולוגית. "אדם אידאולוגי יאמין בתורה מסוימת בעוצמה רבה, בעקשנות, ויזדהה באופן מלא עם הקבוצה הזו, עם הזהות הזו", היא מסבירה.
וזה בהכרח דבר רע?
"אידאולוגיות רבות מבקשות ממך שתהיי דומה יותר לאיזה אבטיפוס, לאיזה מודל של 'אדם טוב', וכל סטייה מהמופת הזה נחשבת בלתי מוסרית, בלתי נסבלת. השאלה אם זה רע תלויה בפרשנות. רבים סבורים שכדי להיות אדם מוסרי וטוב, את חייבת אידאולוגיה נוקשה: כללים שאי אפשר להתפשר עליהם, אמונות בלתי ניתנות לערעור. אבל המדע מערער מאוד על התפיסה הזו ומראה שאידאולוגיה נוקשה יכולה לשנות את סוג האדם שאת. היא עלולה להפוך אותך לפחות גמישה, פחות רגישה, פחות אמפתית ופחות חופשייה. ולכן אני חושבת שמבחינה פסיכולוגית, נדיר מאוד שאידאולוגיה תהיה דבר חיובי עבור הפרט".
עבור רבים, אידאולוגיה היא קבוצת השתייכות, קהילה, וחשיבה בשחור או לבן מרגיעה אותם.
"נכון, אבל המדע מערער גם על זה, מפני שאידאולוגיה בעצם מבקשת ממך להיות מישהו אחר, שתשתני כדי להתאים לקהילה. וזו גם בדיוק הנקודה שבה יש הבדל בין אידאולוגיה לבין תרבות. בתרבות עדיין יש מקום לשונות, פרשנות ואקסצנטריות. אבל אידאולוגיה היא תמיד נוקשה ותמיד לא סובלת את היותך אינדיבידואל. היא רוצה שתהיי העתק של מישהו אחר, ולכן היא דבר נורא לחירותו של האדם".
מה היתה המוטיבציה שלך בכתיבת הספר?
"הרגשתי שיש פער בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על אידאולוגיה. אנחנו מספרים לעצמנו שקיצוניות היא משהו של אחרים, שנמצא בקצוות של החברה שלנו ולא קשור אלינו, אבל הרגשתי שזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר ביולוגי ופסיכולוגי ממה שחשבנו עד עכשיו. עד כה אף אחד לא ניסה לחבר בין מדעי המוח למדעי הפוליטיקה, ושאלו מה זה אומר אם למישהו יש מוח אידאולוגי, מה זה אומר לחיות בתוך אידאולוגיה, ולמה זה יכול להיות משהו שמשפיע קונקרטית על המוח כאיבר ביולוגי, ולא רק על הדעת באופן אבסטרקטי. אנחנו מסוגלים לומר שמחלות נפש, סטרס ועוד כל כך הרבה דברים אחרים קשורים למוח, אבל פוליטיקה ואידאולוגיה — לא.
"יש לנו גם יוהרה מסוימת לגבי עצמנו. כל אחד מאמין שהוא האדם הרציונלי, המאוזן והפתוח ביותר, ולכן הוא לעולם לא ייפול לאידאולוגיות קיצוניות, אבל עבור רובנו ההנחה הזו פשוט לא נכונה, מפני שאנחנו פגיעים הרבה יותר מכפי שאנחנו חושבים".
"האמיגדלה שבמרכז המוח אחראית לתגובות שלנו לאיום, פחד וגועל מכל דבר זר. ניסויים עדכניים במדינות רבות מצאו שבקרב בעלי עמדות ימניות האמיגדלה נוטה להיות גדולה יותר. השאלה היא אם מבנה המוח השפיע על הדעות או להפך"
4 צפייה בגלריה
נערים תוקפים עיתונאי במצעד הדגלים בירושלים, 2024. "אומנם מוחות צעירים מאוד מגיבים לחוויות ולסביבה, אך לעתים דווקא הם מפגינים נוקשות רבה באמונותיהם ובזהויותיהם"
(צילום: Chen Junqing/Getty Images)
4 צפייה בגלריה
עצרת לזכרו של צ'ארלי קירק, גלנדייל, אריזונה, ספטמבר. זמיגרוד מייעצת למורים איך לתווך לילדים נושאים מורכבים ו"ללמד אותם לקיים שיחות בלי שזה ייעשה מאוד אידאולוגי"
(צילום: Ross D. Franklin/AP)
מה קונספירטורים עושים נכון?
זמיגרוד נולדה בארצות הברית וחיה כיום באנגליה. היא השלימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות ופסיכולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג' ב־2016, ושלוש שנים לאחר מכן כבר הוענק לה תואר דוקטור בפסיכולוגיה אקספרימנטלית מאותו מוסד. בין לבין קיבלה גם מלגות מחקר בסטנפורד, הרווארד ובמכונים למחקר מתקדם בפריז וברלין. ב־2022 ראה אור "קיום קודם להורות", ספר שכתבה עם אמה, הפסיכולוגית וחוקרת המוח ד"ר שרון זמיגרוד, העוסק באיזון העדין שבין חופש, אחריות ואותנטיות בהקשר להורות.
המחקר הנוכחי של זמיגרוד, שעוסק במקור ובהשלכות של דפוסי חשיבה אידאולוגיים בהקשרים של פוליטיקה, לאומנות, סמכותנות, דת ואורתודוקסיות חברתיות נורמטיביות, זיכה אותה בשורה של פרסים והכניס אותה לרשימת "30 מתחת לגיל 30" של "פורבס" ב־2020. במקביל למחקר, היא מייעצת למורים לבני נוער במערכת החינוך הבריטית כיצד "ליצור סביבות שבהן ילדים לומדים שאפשר לקיים שיחות בלי שזה ייעשה משהו מאוד אידאולוגי", כדבריה. "למשל, לאחרונה, בעקבות הרצח של צ'ארלי קירק, מורים ביקשו ממני לעזור להם להבין איך לדבר על זה בכיתה".
הבסיס למחקר של זמיגרוד הוא משחק קלפים ממוחשב ששמו "מבחן מיון הקלפים של ויסקונסין". "המשתתפים קיבלו קלפים עם צורות שונות בצבעים שונים, ואני ביקשתי מהם למיין אותם", מסבירה זמיגרוד. "בתחילת המשחק הם לא יודעים בדיוק מה עליהם לעשות, אבל מהר מאוד הם מבינים שכשהם מצמידים קלפים מאותו צבע הם מקבלים נקודות. ככל שהם ממשיכים בשלב הזה הם מרגישים נפלא. הם פיצחו את הכלל, והדפוס עובד בכל פעם מחדש. אבל אז, אחרי 10–15 סיבובים, בלי שהם מקבלים התראה על כך, כללי המשחק משתנים.
"הרגע הזה של השינוי הוא שמעניין אותי, כי הוא רגע מכריע. אנשים בעלי גמישות קוגניטיבית שמים לב שהכלל הישן כבר לא עובד ומתאימים את עצמם. הם חוקרים, מנסים להבין את החוק החדש ומהר מאוד מגלים שכעת אפשר למיין את הקלפים לפי הצורות שלהם. הם משנים את התנהגותם בהתאם לראיות".
אבל לא כך הוא בקרב הנוקשים קוגניטיבית, ש"נרתעים מהשינוי הזה ושונאים אותו", לפי זמיגרוד. "הם רוצים להכחיש שהשינוי התרחש, ובמקום להתאים את התנהגותם, הם ממשיכים שוב ושוב ליישם את הכלל הישן, גם כשהוא כבר לא עובד, וגם כשיש ראיות ברורות לכך שנכנס לתוקף דפוס חדש. התגובה הזו חושפת עד כמה אדם נוטה להיות גמיש או נוקשה. אפשר ממש למקם אנשים על רצף — מהנוקשים ביותר עד הגמישים ביותר".
זמיגרוד הזמינה אלפי נסיינים לשחק במשחק הזה, וגילתה מתאם בין מיקומם על הרצף הזה לבין הנוקשות האידאולוגית שלהם בעמדותיהם הפוליטיות, הלאומיות והדתיות. "בכל תחום כזה, ראינו שהנוקשים יותר קוגניטיבית במשימה הפסיכולוגית הזו נוטים להיות דוגמטים יותר באידאולוגיות וקיצוניים יותר בזהותם", היא מתארת. "הם נוטים לדחות ראיות שמאתגרות את השקפת עולמם, ולחוות כל טיעון נגדי שמוצג להם כמתקפה אישית. פוליטית, ראיתי שהם גם נמצאים בקצוות של המפה — הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני כאחד. לעומת זאת, אלה שהם עצמאיים יותר וחשדנים יותר כלפי זהויות פוליטיות ממוסדות היו לרוב גם בעלי חשיבה גמישה יותר במשחק ודמיון יצירתי יותר".
כל זה מתגלה במשחק אחד פשוט?
"הוא נראה פשוט, אבל בעצם חושף המון על הגישה שלך לחיים, על איך המוח שלך מעבד מידע, איך הוא מגיב לשינוי. הדרך האינטואיטיבית שבה את מגיבה לשינוי יכולה לנבא ולספר לנו אילו אידאולוגיות תבחרי ובאיזו אדיקות תאמצי אותן".
מבחן קיים נוסף שזמיגרוד השתמשה בו לצורך מחקרה הוא "מבחן השימושים החלופיים": אלפי נסיינים התבקשו לחשוב על חפץ, כגון לבנה, עיתון, או ספל. "ואז אני מקציבה להם שתי דקות ואומרת: 'תנו לי כל רעיון שעולה לכם לראש לשימוש באותו חפץ, יצירתי או משעמם'", היא מסבירה. "האופן שבו אנשים מדמיינים ומה שהם ממציאים בתוך שתי דקות משתנה מאוד מאדם לאדם. אדם אחד, שיכול להיות חכם מאוד, ימנה 20 שימושים שונים לכוס — 'אפשר לשתות ממנה מים, קפה, תה, וויסקי, מיץ ענבים, ועוד ועוד' — כלומר יישאר על אותו מסלול מחשבתי, ואילו אחר, אינטליגנטי באותה מידה, ייתן לי רעיונות מסוג אחר לגמרי: 'כן, אפשר לשתות בכוס הזו קפה או תה, אבל אפשר גם להניח בה מברשות שיניים או פרח עם קצת מים'. הראש שלו יותר פתוח, הרבה יותר גמיש".
חוקרים מודדים את התשובות למבחן הזה לפי מדדים של שטף (רעיונות רבים), יכולות הפירוט (רעיונות בהירים ותיאוריים), מקוריות (רעיונות זכירים ולא שגרתיים) וגמישות (היכולת לדמיין שימושים מרובים). את זמיגרוד עניינה בעיקר הגמישות. "ככל שאנשים הראו יותר גמישות במבחן השימושים החלופיים הם היו פתוחים יותר לנקודות ראות חלופיות ונכונים יותר לעדכן את אמונותיהם לאור ראיות מהימנות", היא כותבת. "ככל שאנשים היו נוקשים יותר קוגניטיבית, הם היו נוקשים יותר אידאולוגית. המתאם הזה לא היה תלוי בגיל, במגדר או ברמת ההשכלה. הדפוס היה נכון לגבי צעירים וזקנים, לגבי בעלי השכלה גבוהה ולגבי אנשים פחות משכילים, בלא תלות במאפיינים דמוגרפיים".
התובנות שלך בנוגע לגיל מפתיעות. נהוג לחשוב שלילדים יש גמישות מחשבתית, בניגוד לנו המבוגרים המקובעים.
"הגיל לבדו אינו מנבא של רמת הגמישות שלך. אומנם מוחות צעירים הם פלסטיים במיוחד, ניתנים לשינוי ביולוגי, ומאוד מגיבים לחוויות ולסביבות שלהם, אך לעתים דווקא הם מפגינים נוקשות רבה באמונותיהם ובזהויותיהם".
בספר את כותבת שחיים בתנאי דיכוי, עריצות או מחסור מקשים מאוד לחשוב באפור. מה אפשר להקיש מזה על גמישות מחשבתית במדינה שהולכת ונעשית יותר ויותר אנטי־דמוקרטית?
"ההוגה הפוליטי אריק הופר חשב על זה באופן מאוד נכון. הוא אמר שבתוך כל אחד מאיתנו קיים משטר טוטליטרי. האבחנה הזו חשובה לאנשים שחיים במדינות סגורות, שאין בהן הרבה אפשרויות, או במדינות עם רקע של מלחמה, של דיקטטורה, כי היא מסייעת להבין שההתנגדות לאידאולוגיה, היכולת לחשוב באפור ולדחות חשיבה בשחור ולבן — הן המקום שבו החופש שלנו מתחיל. זה ממש חשוב לאנשים בתוך אידאולוגיות מכל סוג, פוליטיות, לאומניות, מיליטריסטיות, להבין שלפעמים אתה לא יכול לשנות את העולם, או את החברה שאתה חי בה, אבל אתה יכול לשנות את עצמך. וזו לא מנטרה של עזרה עצמית, אלא החלטה אקזיסטנציאליסטית כנה. לפעמים אנשים חושבים שהם צריכים לאמץ אידאולוגיה מסוימת כדי לשנות, אבל בעיניי זה מיתוס שאידאולוגיות מעניקות לנו כדי שלא נחשוב באופן חופשי".
כן, אבל הבחירה בחשיבה חופשית נעשית פחות ופחות אישית כשהתנאים החיצוניים מכתיבים חשיבה מאוד מסוימת.
"נכון. האפשרות לבחירה מצטמצמת אבל אז הבחירה נעשית עוד יותר חשובה. ומה שחשוב הוא שחופש הבחירה עדיין שם. כל האידאולוגיות מנסות לגרום לך לחשוב שבעצם אין לך בחירה, אין לך חופש. לכן המדע הזה מנסה להראות שיש לך חופש. אולי קשה למצוא אותו, אבל יש לך החופש לבחור איזה סוג בן אדם את, איזה סוג מוח את רוצה שיהיה לך, אילו חיים את רוצה לחיות".
הסכנה שטמונה בערעור תמידי על אידאולוגיות היא להידרדר לניהיליזם. אנחנו רואים בשנים האחרונות היקפים חסרי תקדים של מאמינים בתיאוריות קונספירציה, שחושבים שהכל סביבם הוא מזימה של דיפ־סטייט מדומיינת, מאירועי 7 באוקטובר עד הקורונה. מה המדע שלך אומר עליהם?
"לכאורה יש משהו מאוד נכון במה שעושה המוח הקונספירטיבי: הוא סקפטי. מוחות כאלה מנסים להבין את העולם ממש מקרוב ולחשוף דברים נסתרים, שהם מאמינים שפועלים מתחת לפני השטח. ככה גם המדע עובד. אבל משהו חשוב משתבש במוח הקונספירטיבי והופך אותו לשונה ממוח רציונלי — היחס שלו לראיות. קונספירציות ממש דוחות ראיות שסותרות אותן, וקונספירטורים מאמינים בדברים שאין להם שום אחיזה בעולם. אפשר לומר שהמוח הקונספירטיבי מנסה באופן היפראקטיבי להבין את העולם — זה מפחיד אבל זה גם מקור תקווה, כי המוח הזה לא עצלן. הוא עובד מאוד קשה בלחפש רעיונות אלטרנטיביים על העולם".
"אפשר להפוך מוח מקובע לגמיש. כשיש מלחמה או מגפה גם המוחות הכי גמישים נעשים נוקשים. ואם המוח יכול לזוז בכיוון אחד, הוא יכול גם לנוע הפוך. ראינו לא מעט אנשים שחוו משבר, שבו האידאולוגיה שלהם התערערה, והם יצאו ממנה"
4 צפייה בגלריה
הפגנה נגד חיסוני הקורונה, לונדון, אנגליה, 2020. "כמו המדע, גם המוח הקונספירטיבי סקפטי ומנסה לחשוף דברים נסתרים. הבעיה בו היא שהוא דוחה כל ראיה שסותרת אותו"
(צילום: Jessica Girvan/Shutterstock)
יצירתיות וספקות יגנו מהסלמה
המחקר של זמיגרוד לא נעצר רק בהקבלות שבין סוגי חשיבה שונים, אלא צולל גם אל מבנה המוח ולקשר שבינו לבין נוקשות אידאולוגית. "זה לא מדע דיסטופי", היא מבהירה. "אני לא מכניסה מישהו לסורק MRI ועל בסיס זה פוסקת אם הוא רדיקלי או לא. אבל אנחנו כן רואים שיש הבדלים בין מבנה המוח של אנשים וזה תלוי באילו אידאולוגיות הם מאמינים".
מהם אותם הבדלים? מניתוח של מחקרים שונים מרחבי העולם הצליחה זמיגרוד לצייר תמונה די מפורטת. במחקרים שנערכו בקרב אמריקאים שלחמו בווייטנאם וספגו פגיעות מוח נמצא שלנזק באזורים מסוימים בקליפת המוח יש קשר לרדיקליות פוליטית ולפונדמנטליזם דתי. כך למשל מי שסבלו מנזקים בקליפת המוח הקדם־מצחית הגחונית־אמצעית העריכו טענות רדיקליות כמתונות, בעוד מוחות בלי פגיעה או עם נזקים באזורים אחרים הבחינו ברדיקליות וגינו אותה. אותם נפגעים גם החזיקו בהשקפות הדתיות הפונדמנטליסטיות ביותר. עולה מכך המסקנה מרחיקת הלכת שנזק בקליפת המוח הקדם־מצחית הגחונית־אמצעית קשור לתפיסת מחשבות ומעשים קיצוניים כלגיטימיים מוסרית.
"במרכז המוח שלנו יש אזור שנקרא האמיגדלה, שאחראי לאופן שבו אנחנו מעבדים רגשות שליליים, לתגובה שלנו לאיום, פחד וגועל מכל דבר שמוגדר זר", אומרת זמיגרוד. "ניסויים עדכניים במדינות רבות בקרב מאות נבדקים מצאו שאנשים בעלי תפיסות ימניות נוטים להיות בעלי אמיגדלה גדולה יותר מאנשים בעלי תפיסות שמאליות. עכשיו נשאלת השאלה: למה?".
למה באמת?
"זה מקרה קלאסי של 'הביצה והתרנגולת', החידה המדעית של מה קדם למה. האם אנשים שיש להם אמיגדלה גדולה יותר נמשכים באופן טבעי לאידאולוגיות ימניות, שמפעילות יותר את רגשות הפחד, האיום והגועל? או שמא היטמעות בתוך אידאולוגיות כאלה, שמפעילות באופן קבוע פחד, איום וגועל, יכולה לשנות את המוח מבחינה פיזית וביולוגית? האינטואיציה שלי היא ששני הדברים נכונים: המוח שלנו מעצב את האידאולוגיות שאנחנו בוחרים, ובמקביל השתתפות נלהבת ועיקשת באידאולוגיה משנה בתורה את המוח".
ומה גילית במחקר?
"שהאופן שבו הגוף שלנו מייצר ומעבד דופמין (מוליך עצבי שמשפיע, בין השאר, על יצירתיות מחשבתית ותחושות הנאה וסיפוק) יכול להשפיע על המיקום שלנו בספקטרום של פגיעות או חוסן לחשיבה אידאולוגית".
למה בכלל חשוב לזהות כאלה דברים במוח?
"מפני שזה מראה שהאידאולוגיות שלנו לא קיימות רק 'בחוץ', הן חיות בתוכנו. ולכן הבחירה שאנחנו עושים באידאולוגיה מסויימת, ואם להיות אידאולוגיים מאוד או לא — חשובה באופן יוצא דופן, כי היא יכולה לעצב את המוח שלנו. המדע מזכיר שיש לנו אחריות לבחור את הדרך שבה נרצה ללכת, ושזו לא רק בחירה פוליטית או חברתית — על מה אנחנו מפגינים או למי אנחנו מצביעים. האידאולוגיות שלנו מעצבות את סוג הגוף והמוח שיש לנו".
שאלת מיליון הדולר היא אם אפשר להפוך מוח מקובע לגמיש?
"לגמרי אפשר, ואנחנו יודעים את זה כי כשיש מלחמה או מגפה גם המוחות הכי גמישים נעשים נוקשים, ואם המוח יכול לזוז בכיוון אחד, הוא יכול גם לנוע בכיוון השני. אנשים מתנערים מאידאולוגיה רדיקלית מכל מיני סיבות. יש רגע משבר, הכת או האידאולוגיה מתערערת, והם יוצאים מזה. הסכנה היא שבמקרים רבים האנשים האלה ייפלו לאידאולוגיה קיצונית אחרת".
אז איך יוצאים ממעגל הקיצוניות?
"אין לי איזו מערכת חוקים ברורה שאנשים צריכים לקיים. אבל אני יכולה להמליץ על שני דברים לשימור וטיפוח של גמישות מחשבתית: הראשון הוא להטיל ספק בכל הריטואלים, החוקים והשגרות של החיים שלכם. כי הרבה מאוד הרגלים ושגרות הם בעצם דרכים להתחמק משינוי, מחקירת המציאות, מחוסר ודאות. כדאי להקדיש זמן ולחשוב אם ההרגלים האלה מגבילים אתכם בפועל ומונעים מכם לממש את הפוטנציאל שלכם".
מהו הדבר השני?
"יצירתיות. זה לא אומר שצריך להצטרף לקבוצת תיאטרון, להפוך לציירים או להיות זמרים גרועים, אלא לחשוב מחוץ לקופסה בכל תחומי החיים שלכם, ולא לפעול תמיד לפי התסריט הקבוע, בין שאתם אמנים, מהנדסים, רואי חשבון או יזמים. נסו והתנסו — זו המהות של יצירתיות והיא אחת הדרכים החשובות לייצר את מה שאנחנו מכנים 'חוסן פסיכולוגי', שהוא ה'חיסון' נגד אידאולוגיות סגורות".
