הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 לפני כמה שבועות התקשרה אליי מישהי שעבדתי איתה בעבר, ונזקקה לטובה. "יש לי 100 אלף שקל שהצטברו לי, ואני לא יודעת מה לעשות איתם. תמליץ לי", ביקשה. השבתי שאני לא יכול להמליץ לה מה לעשות עם הכסף, משום שאני לא איש מקצוע מוסמך בתחום. אמרתי שאני יכול לספר לה מה אני עושה עם הכסף שלי, אבל שזה לא בהכרח יתאים לה כי אנחנו אנשים שונים. הוספתי שהיא יכולה ללמוד קצת בעצמה על העולם הזה, או להתייעץ עם מישהו מוסמך. היא השיבה לי שהיא אם יחידנית, ולכן אין לה מספיק זמן להתעמק בנושאים האלה וממילא היא לא מבינה בהם, ולכן ביקשה טלפון של איש מקצוע שאני סומך עליו.
פה נתקעתי. כי האמת היא שאין לי. בכל הנוגע לחיסכון בפנסיה, אני יכול להמליץ בעיניים עצומות על כמה יועצים פנסיוניים אובייקטיביים ומעולים. אבל כשמגיעים לחסכונות לטווח קצר או בינוני, אין לי איש מקצוע כזה, אובייקטיבי, מעולה, שאני מרגיש בנוח להמליץ עליו.
זו בעיה. לא רק שלי, או של מי שמבקשת ממני המלצה — אלא של כלל הציבור.
העלייה העקבית ברמת החיים בישראל בעשורים האחרונים איפשרה למעמד הביניים לחסוך כסף. למרות מחירי הדיור, למרות התייקרות המחיה, גם בימים הנוכחיים של העלאות מסים, לציבור הישראלי יש חסכונות. והרבה. בערך 1.5 טריליון שקל — לא כולל הפנסיות שלנו, לא כולל הכסף ששוכב בעו"ש. ולרבים בציבור אין מושג מה לעשות עם הכסף הזה, ואין למי לפנות. הקולגה שלי לשעבר לא לבד. בין שיש לכם 20 אלף שקל או 200 אלף, לא ברור מי איש המקצוע שאמור לתת לכם עצה טובה והכוונה נכונה. זה לא עניין של השוק, זה עניין רגולטורי: ממשלות ישראל היו אמורות להסדיר את הנושא ולא עשו זאת, כי לא באמת היה להן אכפת. וככל שהזמן חולף כך הבעיה גדלה, כי החסכונות גדלים. מי שמרוויחים הם שוב, אלא מה, הבנקים, כי רוב הישראלים משאירים את רוב הכסף שלהם אצלם. מי שמפסידים הם שוב, אלא מה, אנחנו.
לפני שנה בדיוק שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הקים ועדה מיוחדת כדי להבין איך אפשר לשנות את זה. תחת השם הסקסי "הצוות לצמצום ארביטראז' רגולטורי במכשירי השקעה וחיסכון לטווח קצר ובינוני" הוועדה היתה אמורה לבחון את אפיקי החיסכון המדוברים ולהמליץ איך לשפר אותם. מי שישב בה היו בכירי האוצר והרשויות הרלוונטיות, כלומר רק אנשי רגולציה, ובראשה הוצב מנכ"ל האוצר שלומי הייזלר. ביום חמישי שעבר היא פרסמה את דו"ח הביניים שלה.
הוועדה הזאת חשובה. המטרה שלה חשובה. סדר בשוק החיסכון הישראלי חשוב מאוד. אבל דו"ח הביניים מעיד על כישלון מסתמן, על הזדמנות היסטורית שאנחנו עומדים להחמיץ.
כי לפעמים כשיש יותר מדי בלגן, אי אפשר פשוט לסדר אותו. אי אפשר לארגן מחדש בלי להעיף. אם אתם מסדרים חדר מבולגן, אתם לא מסתפקים בלמצוא מקום לכל דבר; אתם מביאים שקית זבל וזורקים חלק מהדברים. וזו הבעיה בשוק החסכונות האלה: יש יותר מדי מהם. צריך להעיף חלק. ברגע שיהיו פחות, יהיו יותר אנשי מקצוע שיידעו להמליץ לכם מה לעשות, וגם יגדל הסיכוי שתוכלו ללמוד בעצמכם מה נכון לכם. אם הוועדה תסיים את עבודתה בהמלצות לסדר כללי בלי צמצום, בלי ניקוי, נישאר באותו המקום.
כשהשפע המרתיע נותר על כנו, אנחנו עוד רחוקים מדי מהפתרון. אולי עד ההמלצות המסכמות חברי הוועדה יבינו שלא מספיקה הקוסמטיקה; נדרש רמונט עמוק, עם שבירת קירות
2 איך מתחלקים אותם 1.5 טריליון שקלים של חסכונות לטווח הקצר והבינוני? כמעט מחצית מהם מוחזקים בפיקדונות בבנקים. השאר, כ־800 מיליארד שקל, מושקעים בבורסה, בעיקר דרך קרנות נאמנות (שגם 90% מהן מנוהלות בידי הבנקים), ועוד קצת דרך קופות גמל להשקעה ופוליסות חיסכון, שמעטים יודעים מה ההבדלים ביניהן.
הוועדה התמקדה רק בחסכונות שמושקעים בבורסה דרך המכשירים השונים, ובעובדה שעל כל מכשיר חלים כללים אחרים, הוא נהנה מהטבות מס שונות, משווק בידי גופים מגוונים ומפוקח בידי רשויות רגולטוריות שונות. זה הבלגן שעמד לנגד עיניה. ההנחה היתה שאם יעשו סדר בחלק הזה של השוק, הוא ימשוך יותר לקוחות: מכשירים נגישים יותר יגרמו לחוסכים, שמן הסתם רוצים להרוויח יותר, להוציא את הכסף מהבנק ולהשקיע אותו בבורסה.
איך עושים את זה? לוועדה יש שלל המלצות, חלק ממש מרחיקות לכת. למשל, היא מציעה ליישר קו מבחינת הטבות מס, לאחד את ההטבות במכשירים השונים, כלומר להרחיב הטבות. לא ניכנס לזה, בין השאר כי ברור שבתקופה שבה המדינה צריכה כל שקל מהכנסות ממסים אף אחד לא ירחיב את הטבות המס.
ההמלצה המעניינת ביותר של הוועדה, לטעמי, היא ליצור לכל ישראלית וישראלי חשבון השקעות אחד שדרכו הם ישימו את הכסף איפה שהם רוצים, בלי להסתבך. לרוב האנשים יש חשבון בנק אחד, אליו נכנסת המשכורת, ממנו יורדים תשלומי האשראי, ממנו מחזירים משכנתאות והלוואות וכן הלאה. ככה אנחנו רגילים לעבוד. אז דמיינו שיהיה לנו עוד חשבון, שבו נטפל בכל החסכונות: הקצר הקטן לטיול בת מצווה של הילדה, הארוך הגדול לטיול מסביב לעולם שאנחנו חולמות לעשות יום אחד, עוד אחד קטן לשעת חירום, הוצאות בלת"מ, עוד אחד ארוך שאולי יגדל מספיק כדי שנשקיע אותו מתישהו במשהו גדול. כאלה. בכל פעם שניכנס לחשבון הזה, יהיה בו סופרמרקט: נוכל לראות את כל המסלולים האפשריים שבהם אנחנו יכולים להשקיע כל סכום, עם פירוט ברור ונגיש לכולם של ההבדלים, ופשוט נעביר 20 אלף שקל לפה או 100 אלף לשם. במקום אחד, בקלות, מהבית, בלי להתחיל להרים טלפונים לכל מיני בתי השקעות וחברות ביטוח, בלי לפחד ממה שמסתתר באותיות הקטנות. וכיוון שזה יכול להיות כל כך פשוט, הוועדה ממליצה לשים באותו חשבון חסכונות גם את הפנסיות שלנו, כדי שגם אחריהן יהיה לנו קל לעקוב וגם אותן נוכל לנהל משם. חלום.
2 צפייה בגלריה
מנכ"ל האוצר שלומי הייזלר, שעומד בראש הוועדה. כדאי שהרגולטורים יפסיקו לריב
(צילום: אוראל כהן)
3 כפי שהבנתם, אני ממש אוהב את ההמלצה הזאת. לא רק כי היא מהפכנית, אלא כי היא הגיונית. הרעיון לרכז לכל ישראלי את כל כאבי הראש הפיננסיים שלו, אלה שמפחידים ומרתיעים ונשכחים ולא מטופלים, במקום אחד נוח — הרעיון הזה יכול לפתור המון מהרעות החולות של ענף החיסכון בישראל.
אבל אני חושב שהוועדה לא הלכה עם הרעיון הזה עד הסוף. לפחות בהמלצות הביניים, היא לא היתה אמיצה מספיק.
יש ביקורות נקודתיות הנוגעות להמלצות — וחלק מהן מגיעות מחברי הצוות שמייצגים את רשות שוק ההון, הרגולטור של החיסכון ארוך הטווח (כלומר הפנסיות). למעשה, הם התנגדו להמלצות, ובדעת מיעוט שצירפו לדו"ח טענו שהן יגרמו לציבור להעדיף עוד יותר השקעה בקרנות נאמנות ולא בקופות גמל להשקעה או בפוליסות חיסכון; יעלו את העמלות שכרוכות בניהול החיסכון; ובאופן כללי לא ישפרו את מצבנו.
אבל הבעיה בעיניי גדולה יותר. אני לא חושב שהמלצות הוועדה, גם אם ייושמו במלואן מחר בבוקר, יעזרו לאותה אם יחידנית מתחילת הטור שחסכה 100 אלף שקל ולא יודעת מה לעשות איתם; גם אם יהיה לה חשבון השקעות אחד עם ממשק משתמש מדהים, היא תצטרך מישהו שיסביר לה מה ההבדל בין קרן פטורה לקרן משלמת, בין מס נומינלי למס ריאלי וכו' וכו'. חשבון השקעות אחד עדיין לא מעלים את בעיית השפע המבלבל, ואת הצורך במישהו שיעזור לנו להתמצא בו.
ואת זה הוועדה היתה יכולה, אולי עדיין יכולה, לפתור. נדרש רק עוד צעד אחד.
הוא פטרנליסטי, דורסני, אבל אמיץ — ובעיקר אפקטיבי. במקום ליישר קו בין המוצרים, אפשר ליישר את המוצרים עצמם. כן, לצמצם אותם. פחות אפשרויות בחסכונות לטווח הקצר והבינוני, פחות אפשרויות גם בפנסיה. הציבור לא באמת זקוק גם לקרנות פנסיה, גם לביטוחי מנהלים וגם לקופות גמל. הוא לא באמת זקוק גם לקרנות נאמנות וגם לקופות גמל להשקעה וגם לפוליסות חיסכון. זה לא שפע מבורך, זה שפע מאיים, שגורם לחוסכים לא לקבל החלטות (כלומר להשאיר את הכסף בבנק), או לקבל החלטות לא טובות. זה שפע שמפרנס את התעשייה (בתי ההשקעות, חברות הביטוח, הסוכנים, כל מי שחיים מדמי ניהול וגוזרים קופון בכל פעם שאתם מעיזים לרצות להזיז השקעה) על חשבון הציבור, ולא מיטיב עם הציבור בעזרת התעשייה. צריך להפוך את זה.
שימו לב — אני לא מציע לצמצם את מספר השחקנים בשוק. להפך, הלוואי שיהיו יותר. אני ממליץ לצמצם את מספר המוצרים. במקום שלושה מוצרי חיסכון פנסיוני, רק אחד. במקום חמישה סוגי חיסכון קצר טווח, רק שניים. גם כך ההבדלים אינם גדולים, אז בשביל מה צריך כל כך הרבה? וראינו כבר איך זה עובד היטב, בחיסכון לכל ילד: יש שם בדיוק שתי אפשרויות, פיקדון בנקאי או קופת גמל להשקעה, ושחקנים שונים מציעים את המוצרים האלה שלהם.
אם יהיו מעט מוצרים, חלק מאיתנו יצליחו להתמצא בהם לבד, ולשאר יהיה הרבה יותר קל למצוא אנשי מקצוע שייעצו להם. כי כשיהיו פחות מוצרים, ויותר "מיושרים", יהיה קל להכשיר אנשי מקצוע שיכירו את כל המכשירים ויידעו להתאים אותם ללקוחות השונים.
בנקודה הזו בדרך כלל אומרים לי שחינוך פיננסי הוא הפתרון האמיתי. אם היו מעניקים לציבור את הידע, היה אפשר להישאר עם השפע. זו גישה קצת אידאלית. גם כי יש פה דברים דחופים יותר מחינוך פיננסי (כולל בתחום החינוך עצמו), וגם כי חינוך פיננסי עדיין לא יושיב את רוב האנשים לדקדק בהבדלים בין פוליסות חיסכון. למעשה, חינוך פיננסי הוא עלה התאנה שהתעשייה משתמשת בו כדי להשאיר את המצב מבלבל כמו שהוא. חינוך פיננסי חשוב, אבל הרבה לפניו אפשר פשוט להציע פחות מוצרים, במקום אחד נוח. דו"ח הביניים של הוועדה הוא התחלה של צעד בכיוון הנכון, אבל אם הרגולטורים עצמם לא מצליחים להסכים על המהלך, וכשהקשב של הממשלה בכלל לא באזור החיוג הזה, וכשהשפע המרתיע נותר על כנו, אנחנו עוד רחוקים מדי מהפתרון. אולי עד ההמלצות המסכמות חברי הוועדה יגמרו לריב ביניהם, ויבינו שלא מספיקה הקוסמטיקה; נדרש רמונט עמוק, עם שבירת קירות.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
