מבקר המדינה הבא
בבג"ץ לא למדו לקח
כצפוי, יו״ר הכנסת אמיר אוחנה דחה בתחילת השבוע את הצעת בג״ץ לחזור על ההצבעה לבחירת מבקר המדינה. היענות לבג״ץ הרי עלולה להכשיל אותו בפריימריז. התוצאה היא שבג״ץ הוציא צו על תנאי בעתירות לפסילת ההצבעה, ועכשיו יש מצב שהשופטים יורו לאוחנה לקיים הצבעה חוזרת, והוא יקבל הזדמנות משודרגת — לסרב לצו ולא רק לבקשה.
בחינת כשרות המינוי של עו״ד מיכאל ראבילו, פרקליטו האישי של נתניהו, למבקר המדינה, מצומצמת, לפי בג״ץ, להפרת חשאיות הבחירה ולא לניגוד העניינים, שבמקרה הזה זועק לשמים. ולמה ניגוד העניינים הוצא אל מחוץ לגדר הדיון? כי ניגוד עניינים, לפי המשפטנים, ניתן תמיד לתקן בהסדר שמונה את מניעויות בעל התפקיד. במקרה שלפנינו — נושאים שראבילו נגע בהם כפרקליטם האישי של נתניהו והליכוד.
אלא שבמקרה הנוכחי, לא בטוח שהסדר יספיק. ראשית, בגלל ההיקף הנרחב של הסדר שכזה; ושנית — משום שיחסי ראבילו־נתניהו מהדהדים את פסק הדין שהכשיר את הנאשם נתניהו להקים ממשלה בכפוף להסדר ניגוד עניינים, שראש הממשלה נתניהו עשה ממנו בהמשך טיארה. האם הלקח הזה לא לימד את השופטים שניגודי עניינים לא באמת מרשימים או מזיזים לנתניהו וסביבתו? עושה רושם שלא. // משה גורלי
ביטוח לאומי
אחריות המעסיקים
דו"ח מבקר המדינה שפורסם בתחילת השבוע חשף את העובדה שצונאמי הקצבאות של הביטוח הלאומי יביא לכך שהמוסד יפשוט רגל ב־2035, כלומר שמעבר לגירעון העצום שממנו הוא סובל כבר כיום, המוסד יכלה גם עתודות בסכום של כ־200 מיליארד שקל ששמורות באוצר. המשמעויות ברורות: קיצוצים קשים בקצבאות ובזכאות לקצבאות והעלאות דמי הביטוח הלאומי — והכל בגלל חוסר האחריות של ממשלות נתניהו.
כבר עתה ברור שיהיה צורך בתוכנית הבראה, שבין השאר תרסן את הגידול העצום במספר מקבלי קצבאות הסיעוד וקצבאות הנכות לילדים. אבל ישנם עוד שני דברים שחשוב וחיוני לעשות. הראשון — הביטוח הלאומי טוען שהוא הפסיד יותר מ־200 מיליארד שקל בשל מהלכם חד־צדדיים של האוצר בעשורים האחרונים. הסכום הזה היה יכול לדחות את בעיית הגירעון לכמה שנים, וכדי לגלות אם זה אכן המצב יש למנות ועדה שתכריע בנושא. הדבר השני נוגע למעסיקים - כי המעסיקים בישראל משלמים דמי ביטוח מגוחכים, בגובה 30% מהממוצע המדינות המפותחות. צריך לתקן את העיוות הזה. וכשהמעסיקים יאיימו בפיטורים, חשוב לזכור שבמצב של אבטלה אפסית קשה לאיים שאימוץ הצעד המתבקש הזה יביא לאבטלה. // שחר אילן
כניסת אנדוריל לישראל
משועבדים למלחמות
אנדוריל, אחת החברות הביטחוניות המסקרנות בעולם, נמצאת בדרך לישראל. המייסד פאלמר לאקי, האיש שמקפיד להגיע עם חולצות הוואי וכפכפים גם לפגישות עם נשיאים וראשי ממשלה — עד כדי כך הוא בטוח שהם זקוקים למרכולתו — ביקר בישראל בחורף והבין שהוא חייב להיות פה.
כעת אנשיו נפגשים כאן עם בכירי אלביט, מפא"ת וגנרלים במילואים כדי להקים בישראל פעילות שתכלול כנראה גם פיתוח, גם איתור יעדים לרכישות ואולי אפילו מפעל.
אנדוריל, שהוקמה לפני פחות מעשר שנים וכבר מוכרת ביותר מ־2 מיליארד דולר וששווייה הוערך בסבב הגיוס האחרון שלה ב־61 מיליארד דולר, מפתחת כטב"מים וטילים. היא מערערת את שליטת החברות הביטחוניות הוותיקות בתחום ומציתה את דמיון המשקיעים, שמזהים בה את פלנטיר הבאה ואולי אף יותר מכך.
אלא שהמהלך של אנדוריל בישראל — חדשות טובות כשלעצמן — חושף שוב את הפער האדיר והעצוב בין הניצחון הישראלי בקרבות להפסד שלנו במלחמה. ישראל עדיין צועדת על המסלול בדרך להיות ספרטה, גם אם זו תהיה ספרטה עשירה. // סופי שולמן
רפורמת עמלות העו"ש
הסוף לשיטת מצליח
השבוע הודיע בנק ישראל על רפורמה בעמלות עו"ש שאנחנו משלמים על פעולות בסיסיות. לפי הרפורמה, הבנקים לא יוכלו לגבות יותר עמלה עבור כל פעולה, וכל הציבור ייהנה מחבילה של 100 פעולות בעלות קבועה של עד 10 שקלים. הרעיון לא חדש: מאז 2014, הבנקים מחויבים להציע חבילה שבה משלמים סכום קבוע עבור כמה פעולות, כשהחבילה הבסיסית עולה 10 שקלים.
אבל זה לא עבד: 24% מלקוחות הבנקים — כמעט כל לקוח רביעי — לא רכשו את החבילה, אף שהם שילמו יותר מעשרה שקלים על עמלות עו"ש בכל חודש. כלומר, החבילה היתה חוסכת ללקוחות עמלות.
הנתון הזה ממחיש את חמדנות הבנקים. פקידי הבנק ראו שרבע מלקוחותיהם משלמים עמלות גבוהות ולא אמרו לאף אחד "היי, אתה יכול לחסוך". למה הדבר משול? למלצר שיגיש לנו חשבון מנופח על שלוש מנות שהזמנו בנפרד, בידיעה שהן מרכיבות את קומביניציית ה"עסקית" שמופיעה בתפריט בחצי מחיר. ואנחנו נחזור למסעדה הזאת, שוב ושוב ושוב. // שקד גרין ערבה
המילה שמציבה גבול לכל תעלול
ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר הודיע השבוע על התפטרותו. אפשר לומר שממילא הכתובת היתה על הקיר ולא היו לו הרבה ברירות – כלכלה מקרטעת, ענייני הגירה, יחסים רעועים עם ארצות הברית ועוד בעיות שהלכו והצטברו, לצד חזרת יריבו אנדי ברנהאם לפרלמנט הבריטי וסימונו כיורשו. אילו עוד ברירות בעצם היו לסטארמר חוץ מלהתפטר?
התפטרות נראית לנו לפעמים כמו רגע בסרט, שבו הגיבור מכריז "אתם לא יכולים לפטר אותי - אני מתפטר!", ואז טורק את הדלת ומשאיר מאחוריה אנשים המומים. אבל התפטרות באה עם עוד מונח שבישראל קל לשכוח — אחריות. המתפטרים הזכורים ביותר שלנו היו גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין, שעזבו את תפקידם כי קיבלו אחריות למעשים או למחדלים שלהם, ובכך סימנו לציבור הבוחרים שהתפטרות משמעה אחריות, ושיש דין ויש דיין, ושטובת המערכת לא מאפשרת להמשיך להיאחז בכיסא.
התפטרות נדמית לעתים כמו משבר של אדם אחד, אבל היא גם הזדמנות לצמיחה ולתיקון המערכת — אם זו רק תשכיל להבין משהו מהאירוע. למרות ההספדים שנשמעים שוב ושוב לממלכה המאוחדת, ישנם עוד אנשים שבמעשה של עזיבה אישית נותנים לאחרים הזדמנות לחשוב על מה שקרה, ולנסות לפעול בכיוונים בריאים יותר. ומה לגבי גישה דומה כאן בתקופה הנוכחית? ובכן, אל תעצרו את נשימתכם. // דור סער־מן
