כנסת חדשה
אחדות אחת כבר יש
השבוע הושבעה הכנסת ה־26 שאמורה לשאת את בשורת התיקון הגדולה, לסמן את ראשית הדרך להחזרתה של ישראל לחיק משפחת הדמוקרטיות השפויות. היו"ר מתן כהנא הוא בהחלט התחלה טובה.
מכאן צריכים להוציא לפועל את שני השלבים הבאים. הראשון הוא הרכבת ממשלה, וכאן כבר בהחלט רואים אחדות. לא ממשלת אחדות, אלא אחדות ההבנה שאת שלטון בנימין נתניהו יש להסיר ובכל מחיר. בחירות האמצע בארצות הברית הבהירו שאנחנו מאבדים את תמיכתה הכספית, המדינית, הביטחונית, וחורבן היחסים איתה, למרות האנגלית המשובחת, מתווסף להישגים האחרים של נתניהו — הטבח, הששון התמידי אלי מלחמות סרק, ההפיכה המשטרית, הקריעה הפנימית, האלימות ברחובות והטרור בשטחים.
במקביל להשקת רשות מבצעת חדשה יתחיל גם השיקום של הרשות השופטת. ישועת מערכת המשפט מחוקי ההפיכה שעדיין מונחים על צווארה היא המשימה הראשונה החשובה של הכנסת הנכנסת לצד הקמה של ועדת חקירה ממלכתית. בקיצור, יש המון עבודה. אבל התחלנו. // משה גורלי
ועדת הכספים
דרושה זהירות מרבית
לירן אבישר בן חורין (ביחד) היא שינוי מרענן בכיסא יו"ר ועדת הכספים. ראשית, היא האשה הראשונה בתפקיד. שנית, היא שוברת מונופול חרדי ממושך — חוץ מבימי ממשלת השינוי, בתפקיד הזה החזיקו כמעט 20 שנה משה גפני ויעקב ליצמן. שלישית, היא יכולה להביא סטנדרטים מקצועיים הכרחיים. היא היתה מנכ"לית משרד התקשורת, הובילה את המטה החברתי־כלכלי במשרד ראש הממשלה וליוותה את קידומן של רפורמות בתחומי הממשל והחברה. במילים אחרות, היא אמורה להיות מצוידת בכלים לטיפול נכון בתפקיד הרגיש הזה, של פיקוח על תקציב המדינה, אישור חוקי מסים והעברות תקציביות, של להיות שומרת הסף הפרלמנטרית על הקופה הציבורית ומפקחת על עבודת הממשלה בכלל ומשרד האוצר בפרט. מינויה הוא הזדמנות לתקן את העיוותים שהצטברו בוועדה, ובראשם אישור חפוז של תקציבים סקטוריאליים וכספים קואליציוניים.
ובכל זאת היא נכנסת לתפקיד עם כוכבית, כמי שמגיעה מהמגזר הפרטי ועבדה עם כמה חברות בולטות וכאשתו של איתי בן חורין, יועץ תקשורת שעובד עם כמה מהחברות החזקות בארץ. זה מחייב אותה ברגישות כפולה: לא רק לנקות את התפקיד החשוב הזה, אלא גם להיות ערה כל הזמן לניגודי עניינים אפשריים ולהפגין מינהל כמה שיותר תקין, להיזהר מכל דבר שעלול להיות בעייתי או אפילו רק לגרור ביקורת, לא להשתתף בדיונים שנוגעים לחברות הקשורות אליה או לבן זוגה. בלי זה, התיקון בוועדה לא יתאפשר. // צבי זרחיה
אנבידיה
תזכורת לבעיית התלות
אפשר להמשיך להתבדח על סיפור המרגלת שתקעה את ג'נסן הואנג, לחשוב שאנחנו חיים בעולם משוגע שבו רומן אחד יכול למחוק עשרות מיליארדי דולרים ויותר משווי חברה, רק כי זה רומן של המייסד והמנכ"ל שלה, ורק כי זו אחת החברות המשפיעות ביותר בעולם. אפשר. אבל לישראלים אין את הפריבילגיה להתייחס לסיפור רק כאל סקנדל צהוב. אנחנו חייבים לקחת את הטלטלה באנבידיה ברצינות. מאז שהיא קנתה את מלאנוקס, לפני כשש שנים, וביתר שאת מאז הזינוק בשימוש ב־AI, הכלכלה הישראלית פיתחה תלות באנבידיה.
רק לפני כשלושה שבועות נגיד בנק ישראל הציג את הסיפור המקומי כשתי כלכלות: זו שכוללת את אנבידיה, וזו שלא. תחזית הצמיחה של ישראל לשנה הנוכחית היא 5.6%. אבל אם לא מחשיבים את ה"ייצור בחו"ל" — סעיף שכמעט כולו יצרנית השבבים, שמפותחים כאן אבל מיוצרים במזרח אסיה — ניאלץ להסתפק ב־3.4%. בשנה הבאה הפער עתיד להיות גדול יותר. כך קרה שחלק גדול מעתידנו תלוי בקטן של הואנג. אם הוא יעזוב את החברה — תרחיש סביר בהחלט — הטלטלה בה עשויה להיות דרמטית, וכך גם הטלטלה כאן. הואנג הוא מעריץ נלהב של ישראל, והוא שהפך את המרכז המקומי של החברה לשני בחשיבותו, אחרי המרכז האמריקאי. הוא שדחף להרחיב את הפעילות כאן, להקים את הקמפוס הענקי שמתוכנן בצפון. אין לנו שום ערובה לכך שאחרי הפרשה הנוכחית נוכל להמשיך ליהנות מהשקעות אנבידיה ומפירות החברה, לפחות לא בהיקף שאליו התרגלנו. וכן, גם על זה הממשלה הבאה צריכה לתת את הדעת, כי הסיפור השבוע הוא תזכורת לסכנה הגדולה בתלות של מדינה שלמה בחברה אחת. // סופי שולמן
מיסוי הטיסות
אבל למה הכל עקום?
כדי להטיל גזירה חדשה על הציבור, צריך להכשיר את הלבבות. ברשות המסים יודעים את זה, ולכן כשהמליצו השבוע על מיסוי טיסות ליוו את ההודעה בשלל נימוקים משכנעים בעד המהלך: מטוסים מזהמים את הסביבה, הדלק שלהם לא ממוסה, את רוב המס ישלמו אנשי העשירון העליון ותיירים, והוא יהיה פרוגרסיבי — פחות על טיסות קצרות ומטוסים קטנים, יותר על טיסות ארוכות ומטוסים גדולים.
אלא שהפרטים בהצעה עצמה לא עומדים בהבטחות האלה. המס לא באמת יוביל לצמצום בפליטה של גזי החממה (אלא אם כן הם רוצים להפחית את מספר הטיסות היוצאות מישראל; זה מה שהם רוצים?), והפרוגרסיביות שלו מוגבלת (מדרגות המרחק והמשקל מוגבלות, וכך טיסה לליסבון וטיסה ללוס אנג'לס, למשל, ימוסו באותו אופן). כשההצדקות התיאורטיות של המס לא תואמות את המס עצמו, לא רק שאתה לא משכנע את הציבור — אתה רותם אותו נגד המס.
כמו בהרבה מקרים בחיים, גם עם מסים חדשים עדיפה הדרך הכנה, הקצרה והישירה. פשוט לומר: יש חור פיסקלי, אנו מציעים למסות טיסות כי אין שם מס על דלק ואין מע"מ, המס לא יעזור לזיהום האוויר, אבל הוא לא מופרך מבחינה חברתית. וכן, הוא עלול לצמצם את מספר הטיסות. כנות כזו משכנעת יותר. ואם בונים את המס בהתאם, אז בכלל טוב. // שלמה טייטלבאום
(צילומים: דני שם טוב/דוברות הכנסת, לע"מ)
כשאיזנקוט אומר "ממשלת חירום", הוא עושה כמה דברים
בימים האחרונים הדגיש גדי איזנקוט שוב ושוב שיקים "ממשלת חירום". אנחנו מכירים ממשלה רחבה, וממשלה צרה/ממשלת מיעוט, וממשלת אחדות, ואחרי הבחירות התחילו לדבר גם על ממשלת שותפות. אחרי 7 באוקטובר היתה כאן ממשלת חירום, אבל איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
מה חירום יום מיומיים? אנחנו הרי חיים במצב חירום תמידי, ודאי בשנים האחרונות. כל כך חיים בו, שכשמדברים על מצב חירום אנחנו חושבים על אסונות במקומות רחוקים, רעידות אדמה, צונאמי, סופות. כמו המים לדגים, לנו החירום שקוף. והנה, איזנקוט מנכיח אותו שוב. מזכיר שבעיתות משבר נדרשים צעדים קיצוניים. הוא עושה כמה דברים בשימוש שלו במילה הזאת. קודם כל, יש כאן איזה ריקליימינג; מול הנהי של תומכי נתניהו על "חרם" עליו של מפלגות אחרות, איזנקוט אומר — הפרדת נתניהו מהשלטון היא לא חרם, היא מהלך חירום, צעד קיצוני שנועד להתחיל לבסס שגרה בריאה. שנית, הוא מבהיר שבמצב הנוכחי צריך להתגבר על מחלוקות מסוימות, להפר הבטחות מסוימות, לעשות פשרות מסוימות, בשם החירום. שלישית, הוא מדגיש כי החירום הוא פוליטי, לא ביטחוני. המהלכים של הממשלה היוצאת הם שחוללו את המשבר, לא שום גורם אחר. ולכן צריך להחליף אותה בדחיפות, לפני שתספיק לפתוח בעוד מלחמה עם איראן, למשל. ויש כאן עוד משהו: במדינה שהתרגלה לכך שמצב החירום הוא ביטחוני, כלומר "בגלל הערבים" (שאינם אזרחי ישראל), איזנקוט משתמש במילה כדי להכשיר שותפות עם הערבים (אזרחי ישראל). וזה, גבירותיי ורבותיי, מהפך. // דור סער־מן
