הפריימריז בליכוד
העבודה לא מתגמלת
הפריימריז בליכוד שנערכו השבוע עשויים להביא לדחיקתם מהכנסת של לא פחות מ־17 שרים וחברי כנסת מכהנים. שיטת הבחירות במפלגה מאלצת את המתמודדים לסגור דילים עם פוקדים ונציגי סקטורים, כגון עובדי התעשייה האווירית, רשות שדות התעופה, אל על, החקלאים ונהגי המוניות. במצב כזה, הפעילות הפרלמנטרית של הח"כים למען הציבור או אפילו רק למען סקטורים המקורבים לממשלה לא הועילה להם.
כך, שני ראשי ועדות כלכליות חשובות יידחקו מהכנסת הבאה ככל הנראה: יו"ר ועדת הכספים חנוך מלביצקי, שהיה אחראי להעברת כספים פוליטיים וקואליציוניים בסיטונאות, אך גם ניסה להוסיף רשויות בצפון ובדרום לרשימת מקבלי ההטבות הממשלתיות ולסייע למילואימניקים; ויו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן (מדורג במקום 23, לאחר שריונים, הגבולי מבחינת הסקרים), שהוביל מאבק עיקש ברפורמת החלב של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', בטענה שהיא תקריס את ענף הרפתנות בישראל. ייעדרו מהכנסת הבאה גם נציג הלובי החקלאי ח"כ ששון גואטה, שהוביל את החוק לביטול תכנון שיטת המכסות בענף הביצים ולקיבוע המצב הקיים בו עד 2042, ויו"ר הוועדה לזכויות הילד קטי שטרית.
כך שהשורה התחתונה של חגיגת הדמוקרטיה של הליכוד פשוטה: רק ח"כים שפעלו מאחורי הקלעים עם סוגרי הדילים ובעלי האינטרסים ימשיכו לשבת קדנציה נוספת במליאה. // צבי זרחיה
הטכניון בחוץ
הציון שחשוב לשר
שני אירועים שהתרחשו השבוע משקפים היטב את החשיבות שיוחסה למערכת ההשכלה הגבוהה בקדנציה של שר החינוך יואב קיש. הראשון, צניחת הטכניון בפעם הרביעית ברציפות בדירוג שנגחאי של האוניברסיטאות הטובות בעולם ודחיקת המוסד מתוך מאה המקומות הראשונים בו; והשני, הגעת השר ויו"ר המל"ג למקום שישי בפריימריז בליכוד (12 בשקלול השריונים). מדוע? מכיוון שמיקומו של קיש ברשימת הליכוד הוא הציון העיקרי שלאורו פעלה לשכת שר החינוך בקדנציה האחרונה.
להידרדרות במעמד הטכניון יש גורמים שונים, שבהם התחזקות של מוסדות מתחרים, אבל ברור שמדיניות ייבוש האוניברסיטאות של הממשלה בה חבר קיש בזמן שממשלות אחרות משקיעות במוסדות האקדמיים שלהן לא עזרה. גם החרם על האקדמיה הישראלית, שכלל לא העסיק את קיש, פוגע במעמדה.
בפתח עומד המשא ומתן על חידוש הסכמי הורייזון של האיחוד האירופי, שמאפשרים לישראל חברות במועדון מענקי המחקר הנחשב בעולם. כדי שלא נסולק משם דרושה ממשלה שרוצה להיות חלק ממשפחת העמים וגאה באוניברסיטאות שלה. תנאי הכרחי לכך הוא גם שר חינוך שמתעניין בעתיד החינוך ולא רק במעמדו. // שחר אילן
הלמ"ס
נלחמת על האמת
השבוע למדנו שוב על חשיבותם של מוסדות מקצועיים ועצמאיים לאחר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הבחינה כי ברבעונים האחרונים חלק גדל והולך בהרכב התוצר הישראלי מיוצר בחו"ל — כ־6% ממנו. ישראל מרוויחה מתוצרים כאלה מסים כי יש לה קניין רוחני עליהם, אבל בפועל הם לא מיוצרים בארץ ולא בידי ישראלים.
משמעות הנתון הזה היא שהצמיחה במשק בחצי השנה האחרונה היתה רק 1% (לעומת 3.2% שמשקף לה הנתון הכללי יותר שפורסם עד כה), והצמיחה ב־2025 היתה רק 2.1% (לעומת 3.5%). כל זה אומר שנרטיב ההתאוששות והחזרה לשגרה כלכלית איננו נכון ושהפעילות המקומית רחוקה מאוד ממיצוי הפוטנציאל שלה.
אף שהלמ"ס איננו גוף מדיניות, והוא מורכב בעיקר מסטטיסטיקאים ולא מכלכלנים, אנשיו הבינו שזו תופעה שיש לשקף לציבור, ואף להדגיש אותה. זאת, אף שהנתונים הללו לא נוחים לממשלה בתקופת בחירות משום שהם חותרים תחת נרטיב הההתאוששות המהירה שמנסים לשווק לציבור.
יש להניח שאיש לא היה מבקר את אנשי הלמ"ס אם הם לא היו מייצרים את סדרת הנתונים החדשה הזו, אבל החלטתם לייצרה ולהבליט אותה היא ביטוי למקצועיות ולתחושת מחויבות לציבור. וזה לא דבר של מה בכך באקלים הפוליטי הנוכחי. // שלמה טייטלבאום
תעשיית התיווך הפיננסי
נדרשת ענישה חמורה יותר
רשות שוק ההון הטילה השבוע קנס בסכום של 10.5 מיליון שקל על נאמנות סוכנות לביטוח, חברה שהטעתה לקוחות ושידלה אותם למשיכת פנסיה מוקדמת, שמשמעותה בדרך כלל פשוטה: חיסול העתיד שלהם. אז מה אם הם ישלמו 35% מס? אז מה אם הלקוח בטוח שהוא מדבר עם חברת הביטוח שלו? אז מה אם אותה חברה גובה עמלה מופקעת על פעולה שאפשר לעשות לבד, ומחטטת באזור האישי של החוסך כאילו היה מגירת התחתונים שלו וכל זאת בלי רישיון לשיווק פנסיוני?
הג'ונגל של תעשיית התיווך הפיננסי פרוץ לחלוטין, ורשות שוק ההון – הרגולטור העני ביותר בתקציבים, תקנים וסמכויות אכיפה – נדרשת להילחם בו לבדה. קנס של 10.5 מיליון שקל הוא צעד בכיוון הנכון, אך הוא לא ימנע את המחדל הבא. כדי לעצור את המערב הפרוע הזה, נדרשת החמרה דרסטית של הענישה הפלילית, הגברת המודעות הציבורית, ובעיקר – פירוק מבנה התמריצים המעוות שמזין את תעשיית העושק הזו. // שקד גרין ערבה
לא גזרה משמים, אלא תוצר של תכנון לקוי
איך יודעים שהגיע אוגוסט? קונים לילדים ספרים לשנה הבאה, הולכים לים, וכמובן — טסים לחו"ל ולפני כן מקבלים הודעה על עיכוב בטיסה. ככל שהישראלים טסים יותר, כך העיכובים מתרבים, ובקיץ הנוכחי הישראלים מדווחים על עיכובים שגורמים למשפחות שלמות להעביר את ליל החופשה הראשון שלהם על שטיחי נתב"ג.
אנחנו חיים במציאות שבה הכל מתעכב. הרכבת מתעכבת, המשלוח שלנו מתעכב, והודעות כגון "צר לנו על העיכוב, פנייתכם תטופל בהקדם" כבר נשלחות באופן אוטומטי על ידי בינה מלאכותית כאילו שלמישהו אכפת.
וישנם העיכובים המלחיצים במיוחד. אף אחד לא רוצה לקבל עיכוב יציאה מהארץ או ששוטר יעכב אותו. להורים יש גם לחץ אחר — מה אם לילד יש עיכוב התפתחותי? כל העיכובים הללו הם מטרד שנוגד את האופי הישראלי שרוצה הכל מהר ועכשיו.
ועדיין, מי מאיתנו לא הודיע שהוא מתעכב קצת? וכשאנחנו רוצים להתמקד במשהו ולהתעמק בו לעתים קרובות נאמר "בואו נתעכב על זה רגע". העיכוב בחברה הישראלית הוא גם עצירה למתן תשומת לב למה שחשוב אך שכמעט חמק מאיתנו. אנחנו אפילו מנסים לשכנע את עצמנו לפעמים ש"כל עכבה לטובה", כאילו יש לנו סבלנות של יפני.
בסופו של יום, העיכובים המוגזמים בנתב"ג הם סימן לכל מה שהמדינה לא מתעכבת עליו — משום שהם נגרמים בגלל החניה המתמשכת של מטוסי התדלוק האמריקאיים בשדה, שהיא ביטוי לעומק חוסר התכנון האסטרטגי של ישראל ושל ארצות הברית במזרח התיכון. לכך מצטרף גם חוסר תכנון של משרד התחבורה, וגם תודעת שירות לקויה של חברות תעופה ישראליות שלא מתעכבות על אף לקוח. אפשר לקוות שהתגובה שלנו לכל אלה אולי מתעכבת, אבל היא בוא תבוא. // דור סער־מן
