בשנה האחרונה לבנון נעה בין שני כיוונים מנוגדים. הנשיא ג'וזף עאון מנסה להוציא את המדינה ממעגל המלחמות, להחזיר למוסדותיה את השליטה בהחלטות הביטחוניות, ובתוך כך לחלץ אותה מהמשבר הכלכלי החמור שבו היא מצויה כבר שנים. בתחילת האביב כבר הצהיר כי לבנון מוכנה למשא ומתן ישיר עם ישראל בחסות בינלאומית, ובהמשך אף דיבר על מגעים להסכם אי־תקיפה. בחודשים האחרונים, תחת לחץ אמריקאי, נפגשו הצדדים לכמה סבבי שיחות שבהם התמקדו הדיונים בנסיגה ישראלית מדרום לבנון ובפירוק חזבאללה מנשקו.
מול הנשיא ניצב נעים קאסם, מזכ"ל חזבאללה, שממשיך להתעקש שלארגונו שמורה הזכות לנהל מערכה צבאית עצמאית נגד הציונים שמדרום. במרץ, לאחר תקופה ארוכה שבה הגבול בין המדינות היה שקט, הורה קאסם לאנשיו לחדש את מתקפות הטילים והכטב"מים נגד ישראל ופתח מחדש את החזית. קאסם הודיע שארגונו נערך לעימות ארוך, ובהמשך תקף בחריפות את עצם המגעים הישירים עם ישראל.
עבור ישראל, משמעות החלטתו של קאסם וריפיון ידיו של עאון מגולמת למשמעויות כלכליות וביטחוניות. הירי מצפון פוגע קשות בעסקים, בתיירות, בחקלאות ובהשקעות, ומחייב הוצאות ביטחוניות כבדות. משום כך יש לראות במאבק בין עאון לקאסם הרבה מעבר לוויכוח פנימי בביירות, אלא עימות שיקבע אם גבול הצפון יתייצב או ימשיך לעמוד במוקד סבבי מלחמה בלתי פוסקים.
