מהפכת הגיוון בארה"ב מראה סימנים מדאיגים – והמגזר העסקי הישראלי מוכיח את עצמו
בשנים האחרונות, אמריקה חווה תהפוכה בכל מה שקשור למדיניות הגיוון וההכלה. אם לפני עשור חברות ענק השקיעו מיליארדים ביצירת סביבות עבודה מגוונות יותר, היום אנו עדים למגמה הפוכה: תאגידים מצמצמים או מבטלים לחלוטין את היוזמות הללו, והממשלה הפדרלית מאותתת כי עידן ההעדפה המתקנת מגיע לקיצו. חברות כמו וולמארט ומטא נכנעות ללחצים הפוליטיים והרגולטוריים החדשים, ואילו אפל ומקינזי מתעקשות לשמור על מדיניות הגיוון שלהן, מתוך הבנה שהדבר הוא לא רק הכרח מוסרי אלא גם אינטרס כלכלי ארוך טווח. בישראל, לעומת זאת, המציאות שונה בתכלית – מדיניות הגיוון וההכלה התפתחה כאן באופן אורגני, ללא כפייה רגולטורית, ובאופן שמתאים לשוק המקומי.
הבעיה המרכזית בארצות הברית היא שהגיוון וההכלה הפכו לכלי פוליטי, ולא למדיניות עסקית מושכלת. במקום שארגונים יאמצו אותם מתוך הכרה ביתרונותיהם הכלכליים, הם הוכתבו על ידי תקנות ומדיניות מחייבת, שביקשה לתקן עוולות היסטוריות אך יצרה לא פעם ריאקציה הפוכה. עכשיו, כשהרוח הפוליטית השתנתה, חברות רבות חוזרות בהן, ומוחקות באבחנת החלטה את מה שהוצג בעבר כאידיאולוגיה הכרחית. השינוי החד הזה לא רק פוגע באוכלוסיות מיעוט שהיו אמורות ליהנות ממנו, אלא גם מערער את אמון העובדים והמשקיעים ביציבות ארגונית לאורך זמן.
אם צריך לחפש את האשמים במצב הנוכחי, התשובה היא השיטה האמריקאית עצמה, שמתקשה לאזן בין קיצוניות אחת לאחרת. המדינה שבמשך שנים עודדה מדיניות של העדפה מתקנת באופן כמעט גורף, יצרה מציאות שבה גיוון לא נתפס כבחירה עסקית אלא כהכתבה רגולטורית. זהו כשל מובנה: ברגע שתהליכים עסקיים מוכתבים מלמעלה, הם מאבדים את העומק האמיתי שלהם. כעת, כשהפוליטיקה השתנתה, החברות פשוט משילות מעליהן את המעטפת שכפתה עליהן המדינה, גם במחיר של פגיעה כלכלית.
ארה"ב גם שונה מישראל בהרכב החברתי שלה – מדובר במדינה שבה המיעוטים מהווים כמעט חמישית מהאוכלוסייה, ומשחקים תפקיד קריטי ביציבות וצמיחת הכלכלה הלאומית. כאשר חברות מסוימות מתחילות להדיר קבוצות שלמות משוק העבודה, הן לא רק יוצרות בעיה חברתית אלא גם מסכנות את היציבות הפיננסית שלהן עצמן. ההיסטוריה האמריקאית רוויה בתקופות של אפליה ממוסדת, ולכן מדיניות ההכלה שם נולדה לא מתוך צורך עסקי אלא מתוך ניסיון לתקן את העבר. בישראל, לעומת זאת, הסיטואציה שונה לחלוטין. כאן, מדיניות הגיוון וההכלה לא הייתה תולדה של כפייה מערכתית אלא של התאמה למציאות העסקית. היא נבנתה על ההבנה שכוח עבודה מגוון מייצר חדשנות, רווחיות וגישה לשווקים חדשים.
כדי להימנע מהמצב שבו נמצאת ארצות הברית היום, המגזר העסקי צריך להמשיך בדרך שלו – הכלה וגיוון צריכים להיות תהליכים עסקיים טבעיים ולא תוצאה של רגולציה מחייבת. החברות המקומיות כבר הבינו מזמן שעובדים מרקעים מגוונים יוצרים יתרון תחרותי אמיתי, ומכאן שאין צורך להכתיב להן מה לעשות. דוגמאות כמו קו-אימפקט מוכיחות שהדרך לשילוב אוכלוסיות בתעסוקה עוברת דרך שיתופי פעולה עם המגזר העסקי, ולא דרך צווים ממשלתיים. כאשר המעסיקים עצמם מבינים את הערך שבדבר, התהליך הופך לבר-קיימא.
ישראל לא צריכה לחקות את ארצות הברית ולהיגרר לתהליכים קיצוניים. הניסיון האמריקאי מלמד אותנו שכפייה מובילה בסופו של דבר לריאקציה, ושגיוון צריך להיות חלק מאסטרטגיה עסקית ארוכת טווח ולא טרנד חולף שמגיב לשינויי רוח פוליטיים. השוק הישראלי צריך להמשיך להתנהל בגישה מאוזנת, שמבוססת על הבנה כלכלית ולא על אידיאולוגיה רגעית. בסופו של דבר, הכלה וגיוון הם לא רק שאלה מוסרית, אלא בראש ובראשונה הזדמנות כלכלית – וכשנותנים להזדמנות הזאת לצמוח באופן טבעי, כולם מרוויחים.
שאדי חדאד הוא מנכ"ל CO IMPACT
