זה ייגמר בדם: הבליץ של טראמפ על סוכנות הסיוע הבינלאומי של ארה"ב
מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, סוכנויות ממשל רבות נמצאות תחת בליץ של החלטות הרות גורל לארצות הברית ולעולם כולו. את ההתקפות מנהלת ה'מחלקה להתייעלות ממשלתית' (DOGE) - גוף ממשלתי חדש שהוקם תחת ניהולו של אילון מאסק לביצוע הרפורמות המהירות והברוטאליות הללו. אחת הסוכנויות שנמצאת תחת איום פירוק ושיתוק היא סוכנות הפיתוח הבינלאומי של ארה"ב (USAID) – סוכנות סיוע החוץ הגדולה בעולם, האחראית על כ-40% מהסיוע ההומניטרי ותקציבי הפיתוח הבינלאומי בעולם.
הסוכנות, שהוקמה בשנת 1961 על ידי הנשיא ג'ון קנדי, משמשת כזרוע הארוכה של ארצות הברית בהתמודדות עם בעיות גלובליות כגון צמצום העוני, סיוע באזורי אסון, התמודדות עם שינויי האקלים ופיתוח חברתי וכלכלי במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית. תקציבה השנתי של הסוכנות עומד על כ-40 מיליארד דולר בשנה, היא פועלת ב-130 מדינות ומעסיקה כ-14,000. בפועל, משרתת הסוכנות לא פעם אינטרסים גיאופוליטיים וכלכליים של ארצות הברית בעולם המתפתח.
ימים ספורים לאחר השבעתו של הנשיא, הודיע הצוות של אילון מאסק על ההחלטה להשהות את פעילות הסוכנות ל-90 יום, בכדי לבחון את התאמת יעדיה למדיניות הממשל. בן רגע נחסמה גישתם של אלפי עובדים למערכות הממוחשבות של הארגון, הם התבקשו לעזוב את המשרדים וקיבלו הודעה כי הוצאו לחל"ת. המטרה המוצהרת של הממשל החדש היא להכפיף את פעילות הסוכנות לזו של משרד החוץ האמריקאי. ניסיון דומה לאחד את סוכנות הסיוע הלאומית של בריטניה (DFID) עם משרד החוץ של המדינה נערך בשנת 2020 ונחשב כיום לכישלון על ידי הממשלה הבריטית עצמה.
אם כן, מהי המשמעות של ההחלטה על עצירת 40% מכספי המימון לסיוע בינלאומי בעולם? מדובר ללא ספק ברעידת אדמה ששולחת גלי הלם ברחבי הגלובוס ולה השלכות ישירות על חייהם של רבים. למשל, תכנית החירום הנשיאותית להתמודדות עם איידס, שהושקה על ידי הנשיא בוש בשנת 2003, תשאיר 21 מיליון מטופלים ללא סיוע. במדינה ענייה וקולטת פליטים כמו ירדן, שבה תקציב הסיוע לנפש הוא הגבוה בעולם, משמעות עצירת 1.2 מיליארד דולר מכספי הסיוע היא פגיעה ישירה בתכניות בריאות, חינוך, מים ותברואה. ההערכה היא כי התוצר של המדינה עלול לרדת בכ-7% כתוצאה מהפסקת הסיוע. במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מתרחש בשבועות האחרונים ניסיון הפיכה אלים בגיבוי רואנדה, הכולל דיווחים שוברי לב על מעשי אונס נרחבים של ילדים ונשים על ידי אסירים נמלטים. שבעים אחוזים מכספי הסיוע של המדינה מגיעים מסוכנות הסיוע של ארצות הברית, ושירותי סיוע בסיסיים פשוט לא יגיעו לנפגעים.
האירוניה היא שהפסקת פעילות הסוכנות תפגע באינטרסים הגיאופוליטיים של ארצות הברית עצמה. סין משקיעה סכומי עתק בתכנית "החגורה והדרך" ומקימה פרויקטי תשתית שיוצרים מלכודות חוב עבור מדינות אפריקה. רוסיה מקימה בסיסי צבא ביבשת ומוכרת את שירותי הלוחמים שלה לכל המרבה במחיר, ומדינות נוספות כגון טורקיה נוכחות ביבשת באמצעות הקמת מדרסות אסלאמיות. במקומות שבהם ייווצר ואקום, ייכנסו כוחות חדשים – ולא בהכרח חיוביים.
חשוב לומר כי סוכנות הסיוע האמריקאית זקוקה לרפורמות משמעותיות, ואת חלקן החלה ליישם המנהלת האחרונה של הסוכנות, סמנתה פאוור. עם זאת, יש צורך בקיצוץ בתהליכי הבירוקרטיה חסרי הפרופורציה שמפעילה הסוכנות, בהגברת הפיקוח על רווחי הענק שמפיקות חברות אמריקאיות המשמשות כמוציאות לפועל של התכניות, ואף בהתמודדות עם התלות שיוצרים כספי סיוע גדולים באזור גיאוגרפי מסוים בקרב האוכלוסייה המקומית.
מהן האלטרנטיבות וההזדמנויות שיוצר השינוי הדרמטי שמתחולל בימים אלה בתחום הסיוע הבינלאומי? יש שיטענו כי התחום זקוק ממילא לשינוי משבש, שכן הסיוע הבינלאומי שמעניקות מדינות מפותחות אינו יוצר שינוי ארוך טווח ובר-קיימא בקרב אוכלוסיות היעד שהוא משרת. סביר להניח כי חלק מכספי הסיוע שנגרעים כעת יושלמו על ידי מדינות האיחוד האירופי, על ידי מדינות בעלות אינטרסים גיאופוליטיים מתחרים שהוזכרו לעיל, וכן על ידי תורמים פרטיים. בנוסף, ייתכן שנראה פעילות נמרצת של בנקים אזוריים לפיתוח, כגון הבנק האסייתי לפיתוח והבנק הבין-אמריקאי לפיתוח, אשר ישקיעו במודלים עסקיים-חברתיים לפתרון בעיות של עוני, בריאות וחינוך במדינות מתפתחות.
ומה לגבי ישראל? מאחר שישראל אינה נחשבת למדינה מתפתחת, ההשקעות של סוכנות הסיוע האמריקאית בתוך גבולות המדינה הן מצומצמות ונוגעות בעיקר לקידום חיים משותפים ושותפויות אזוריות. במבט החוצה, מדינת ישראל משקיעה תקציבים זעומים בתחום, דרך סוכנות מש"ב במשרד החוץ, מימון בנקים אזוריים לפיתוח ופעילות מצומצמת של משרדים נוספים, אשר יחד אינם מגיעים לעשירית האחוז מהתוצר המקומי. על ישראל לעשות הרבה יותר, הן כמדינה והן על ידי רתימת המגזר העסקי ויכולות החדשנות הישראלית לפתרון בעיות גלובליות – לטובת יתרונות מדיניים, כלכליים ומוסריים שאין לזלזל בהם.
אריאל דלומי הוא מייסד שותף של האגודה לפיתוח בינלאומי (סיד ישראל) ועמית הוראה בתכנית גלוקאל באוניברסיטה העברית בירושלים
