מי יפצה את נשות המילואימניקים שמחלקות לבדן עבודה עם המטלות בבית
בוקר אחד בשנת 1975, נשות איסלנד יצאו לחופש. ביום שזכה לכינוי "יום השישי הארוך" (או "Kvennafridagurinn"), כמעט כל הנשים נעדרו ממקום עבודתן; ובנוסף "לקחו חופש" מעבודות בית של ניקיון, כביסה, בישול וטיפול בילדים. האפקט הישיר על שוק התעסוקה היה מזערי, מכיוון שנשים לא החזיקו אז בעמדות מפתח רבות. למרות זאת, שוק העבודה האיסלנדי קרס: בתי ספר נסגרו, ילדים מילאו את מקומות העבודה, עסקים עבדו באופן חלקי ונקניקיות אזלו לחלוטין ממדפי החנויות.
איסלנד של שנות ה-70, כמו משבר משפחות המילואים בישראל ב-2025, חושף תופעה כלכלית חשובה: קיימות עבודות חיוניות – כמו טיפול בילדים, ניהול משק בית או סיוע לקשישים – שאינן מתוגמלות או נמדדות מבחינה כלכלית, אך הן הבסיס שעליו נשען המשק כולו. עבודה שקופה, אך קריטית.
בעבר, חלוקת התפקידים הייתה ברורה: הגבר עבד בחוץ, האישה ניהלה את הבית. לצד החסרונות הברורים (כמו היעלמות נשים מהספירה הציבורית ומעורבות נמוכה של אבות בגידול ילדיהם) – הייתה לכך גם תועלת מבנית: העבודות השקופות התרחשו באופן מלא ואפשרו למשק לתפקד, מבלי להידרש לג'אגלינג בלתי אפשרי.
כיום נשים משתתפות באופן כמעט מלא בשוק העבודה, וגברים נוטלים חלק הולך וגדל במטלות הבית. בהתאם, התווספה למעשה משרה נוספת לכל הורה: 100% עבודה בשוק ועוד כ-50% עבודה בבית. לעיתים נפתר העומס הזה באמצעות טכנולוגיה (כמו מכונת כביסה), ולעיתים – באמצעות מיקור חוץ (גנים פרטיים, אוכל מבחוץ). אפשר להתווכח על היתרונות והחסרונות – אך לרוב המשמעות פשוטה: הורים עמוסים ועייפים יותר, לצד ירידה באיכות הטיפול. העבודה השקופה לא באמת נעלמה; היא פשוט התחלקה – בלי שצומצמו שעות העבודה הרשמיות.
בשורה התחתונה – המציאות היא ששוק העבודה נשען, מבלי להכיר בכך, על תשתית בלתי של עבודות שקופות. בלעדיהן, השוק היה קורס. לפי מחקר של הביטוח הלאומי (2022) שווין הכלכלי של העבודות השקופות במשק בית ישראלי ממוצע נאמד בכ-6,800-4000 שקל בחודש. תרומתן לתמ"ג עשויה להגיע עד שליש מהתוצר. ועדיין – הן אינן נספרות או מדווחות, ובוודאי שלא נלקחות בחשבון כשאחד מבני הזוג מגויס למילואים.
גיוס אנשי מילואים פוגע לא רק בהכנסת המשפחה אלא גם בתרומתם לעבודה השקופה. מערכת הביטחון מפצה על אובדן השכר, אך מתעלמת מהתרומה בבית. התוצאה: משפחות (ובעיקר נשים) נדרשות לספוג עומס פיזי ונפשי עצום, לצד פגיעה ביכולתן לעבוד במשרה ה"אמיתית" שלהן.
לדוגמה: יצחק נשוי ליעל, והוא מהנדס שמרוויח 10,000 שקל. הוא גם שוטף כלים, אוסף את הילדים ומלווה קרובת משפחה לטיפולים רפואיים. כשיצחק מגויס למילואים, הוא מפוצה רק על שכרו – אבל משק הבית המשותף יאבד גם את תרומתו הבלתי נראית – מה שיוצר עומס כבד על בני המשפחה (ובעיקר על יעל). הבעיה הזו איננה פרטית אלא מערכתית. היא פוגעת במקומות העבודה, במערכות הרווחה ובמשק כולו. היא נובעת מהתפיסה השגויה שעבודות הבית קורות מעצמן, ולא מגיוס תמידי של כוח עבודה בלתי מתוגמל.
יש גישות שונות בשאלה איך להתייחס לבעיית העבודה השקופה ושוק העבודה - מקיצור דרמטי של שבוע העבודה ועד שיטות מדידת תמ"ג אלטרנטיביות. נדמה שבהקשרי המילואים - מצב בו המדינה באופן חד-צדדי מושכת משאב מהמשפחה - הפתרון פשוט, גם אם היישום שלו מורכב. המדינה חייבת לשפות את המילואימניקים ומשפחותיהם לא רק על ההפסד הכלכלי הגלוי, אלא גם על העבודה השקופה שאינה נמדדת. שיפוי כזה יכול לכלול החזר כספי על עבודות שקופות; אפשרות להקטנת משרה לבת/בן הזוג בלי פגיעה בשכר; הקצאת שעות שירות לאומי לסיוע בבית; תוספות בתקופות עומס כמו חגים וקיץ; ועוד.
יוזמות קיימות, כמו החזר על בייביסיטר או יום עבודה מקוצר לנשות מילואים, הן התחלה מבורכת מאוד – אך הן אינן מספיקות. הן קטנות מדי בהיקפן, תלויות לעתים במעסיק, ולא אחת כרוכות בבירוקרטיה שמרוקנת אותן מתוכן. ובעיקר – הן נתפסות כהטבה, ולא כזכות בסיסית. כשם שהחזר על שכר אינו בונוס – כך גם שיפוי על עבודה בלתי נראית הוא חובה. אולי זה נשמע יקר, אבל בפועל המשפחות כבר משלמות את המחיר. לא מדובר כאן על יצירת נטל חדש, אלא בהעברה של נטל קיים. כך, המדינה היא זו שתישא במחיר הכלכלי של אובדן העבודה – הגלויה והשקופה – בזמן שירות מילואים.
