ריאיון
"בפועל אין מלחמת סחר, טראמפ התקפל, זה מופע ראווה"
"טראמפ מאיים מחולשה, נשיא רציני היה עובד על חקיקה. הוא טרול. יש לו הרבה הצהרות ריקות, צריך לקחת את זה בפרופורציות". ד"ר אלי קוק, ראש התוכנית ללימודי ארה"ב באוניברסיטת חיפה, לא נבהל מדונלד טראמפ וממליץ לחכות לראות מה יעשה בפועל
ד״ר אלי קוק, אתה ראש החוג להיסטוריה כללית וראש התוכנית ללימודי ארצות הברית באוניברסיטת חיפה. אחרי פגרה של ארבע שנים מדונלד טראמפ, נראה שהוא חזר לתעלולים הרגילים שלו, והתחיל את הקדנציה השנייה שלו עם מלחמת סחר. מה שהיה הוא שיהיה?
"טראמפ, באופן חריג, מחזיק כאן בראייה היסטורית. הדרך שבה הוא מדבר היום על מכסים אינה זהה לאופן שבו דיבר עליהם ב־2016. אז, עמדתו היתה סטנדרטית יחסית — הוא טען שהגלובליזציה יצאה מכלל שליטה, שהגירעון המסחרי של ארה"ב היה בלתי נתפס, שהתעשייה האמריקאית נדדה למדינות כמו מקסיקו וסין, ושכל זה פגע בעובדים האמריקאים. היה אפשר למצוא היגיון רב בטענותיו, והרטוריקה שלו אפילו נשמעה כמעט שמאלנית.
"הפעם, לעומת זאת, גישתו שונה. הוא מתמקד בהיסטוריה של המכסים במאה ה־19, תקופה שבה ארה"ב היתה בתהליך של צמיחה תעשייתית בעוד אנגליה היתה המעצמה התעשייתית הדומיננטית. אז, האמריקאים הבינו שתיאוריות השוק החופשי של אדם סמית אינן רלבנטיות לכלכלה מתפתחת כמו שלהם, אלא בעיקר למדינות שכבר ביססו אימפריה תעשייתית ורוצות לכבוש את העולם עם הסחורות הזולות שלהן. כתוצאה מכך, לאורך המאה ה־19, כל מי שתמך בתעשייה תמך גם בהטלת מכסים גבוהים, וזו היתה אסטרטגיה שהפכה את ארה"ב למעצמה תעשייתית — לא בזכות שוק חופשי אלא דווקא בגלל מדיניות מכסים מגוננת.
"אבל טראמפ עושה כאן משהו מוזר. במקום להתמקד במכסים ככלי לשליטה במסחר, הוא מאמץ זווית אחרת לחלוטין. הוא מדגיש, ובצדק מבחינה עובדתית, שבמאה ה־19 לא היה מס הכנסה בארה"ב, וכמעט כל הכנסות הממשלה הפדרלית — שהיתה קטנה מאוד וללא מדינת רווחה — הגיעו ממכסים. אלא שהוא לוקח את הרעיון הזה ומתחיל לדבר שטויות. הוא טוען שאין צורך כלל במס הכנסה, ושיש לממן את תקציב הממשלה הפדרלית באמצעות מכסים בלבד — 'למה שאנחנו נממן את התקציב, שאנשים אחרים ישלמו על זה'. כך נוצר מצב שבו טראמפ מציג נרטיב היסטורי מעניין, אך גם מעוות אותו".
מה אפשר ללמוד מהפעלת השרירים הזו?
"טראמפ אוהב מכסים גם כי זה כלי שהוא יכול לאיים בו ולקדם בקלות. מופע הצווים הנשיאותיים של הימים האחרונים יוצר תחושה שהוא עושה המון, אבל זה בעצם נובע מחולשה. נשיא רציני היה מתחיל לעבוד על חקיקה — כך משנים דברים באמת באמריקה, כי חקיקה אי אפשר לבטל בקלות. בדיוק כמו שטראמפ רצה לבטל את תוכנית הבריאות אובמה־קר ולא הצליח. ב'ניו יורק טיימס' כתבו שהוא מתנהג כמו מלך כי הוא חלש מדי להיות נשיא, ואני חושב שזה נכון מאוד. צריך לראות את המכסים כחלק מהחולשה שלו — הוא לא מסוגל להעביר חקיקה, וגם לא באמת מתעניין בכך או בנושאים מורכבים של מדיניות. למעשה, החוק היחיד שהוא הצליח להעביר בקדנציה הראשונה היה קיצוץ מסים, מהלך שכל נשיא רפובליקאי עושה. בעוד שעבור טראמפ, מכסים הם כלי שקל להפעיל, שמייצר תשומת לב מיידית, מקפיץ את כולם ונותן לו תחושה שהוא דיקטטור.
"אבל מעל הכל, צריך לזכור: מדברים על מלחמת סחר, אבל בפועל אין מלחמת סחר. בסוף, כשהבורסה ירדה השבוע ב־1.5%, טראמפ פשוט התקפל. קנדה ומקסיקו לא ויתרו לו על כלום — כל ההכרזות היו על דברים שכבר קרו. זה מופע ראווה. לעומת זאת, את המכסים של 2016 ג'ו ביידן לא ביטל כשהפך לנשיא, כי הם היו הגיוניים ונגעו בעיקר במעמד הפועלים בחגורת החלודה (אזור התעשייה הכבדה בארה"ב – ו"א). אפילו שבשורה התחתונה, הגירעון המסחרי של ארה"ב לא ממש ירד בקדנציה הראשונה של טראמפ".
בוא נבחן את ההיסטוריה. ב־1940, הנשיא רוזוולט הטיל חרם נפט על יפן. בתגובה, יפן תקפה את פרל הארבור, וארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה. האם מכסים על יריבות כמו סין עלולים להוביל להסלמה דומה?
"יפן היא דוגמה מצוינת שממחישה דווקא את חולשתה של ארה"ב כיום. אז, ארה"ב היתה מדינה יצרנית ותעשייתית, עם שליטה במשאבי אנרגיה כמו נפט. הדרך שבה היא ערערה על האימפריאליזם היפני היתה פשוטה — למנוע מהם גישה למשאבים החיוניים לכלכלה שלהם. אבל המצב היום שונה לחלוטין. ארה"ב כבר אינה מדינה יצרנית אלא מדינה צרכנית. טראמפ מאיים בכך שהצרכן האמריקאי לא ירכוש מוצרים ממדינות יריבות, אך השאלה היא עד כמה האיום הזה אפקטיבי. אין ספק שלצרכן האמריקאי יש כוח — ארה"ב סופגת חלק גדול מהייצור העודף של העולם, כולל זה של סין, ואם הכלכלה האמריקאית תאט, הכלכלה העולמית כולה תרגיש זאת. אבל במציאות הגולם קם על יוצרו — אסיה היא זו שהפכה למרכז הייצור העולמי. התוצאה היא שכאשר טראמפ מטיל מכסים על סין, החברות הסיניות פשוט מעבירות את הייצור שלהן למקומות כמו וייטנאם ומדינות אחרות באסיה. בסופו של דבר, האיום במכסים מול קנדה ומקסיקו הסתיים בלא כלום, ונשארנו רק עם מכסים על סין, שלגביהם יש היגיון כלכלי מסוים, אך גם הם מאבדים מכוחם ככל שהייצור ממשיך לזוז למדינות אחרות".
זה נכון שיש הרבה רעש סביב טראמפ, אבל אי אפשר להתעלם מהשפעתו. ברגע שהוא איים במכסים, ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו עלה על מטוס ונפגש איתו — עוד לפני שהוא נכנס לבית הלבן – כדי לנסות לפייס אותו. זה נראה כמו הפגנת כוח אמיתית, כזו שיכולה להניב תוצאות גם בלי חקיקה.
"אני מרגיש שעם טראמפ, שהוא כזה טרול וכזה מבלבל, הדרך היחידה להבין מה באמת קורה היא להסתכל על התוצאות בפועל. ברור שלשיח ולתרבות הפוליטית יש משמעות — ובטווח הארוך, אני חושב שזה דווקא יפגע בארה"ב, שנתפסת כמדינה שאי אפשר לסמוך עליה. אבל אם נסתכל על כל הסיפור עם קנדה והנסיעה של טרודו, בסוף לא יצא מזה כלום. זה הרגיש יותר כמו תוכנית ריאליטי מאשר מדיניות אמיתית.
"ברור שזה הכניס את טרודו ללחץ, והוא הרגיש צורך 'לנשק את הטבעת של המלך', אבל יכול להיות שעכשיו הוא יושב בבית וצוחק. כי ברור לי שאם אנשים היו מאמינים שהאיום הזה היה מתורגם לשינוי כלכלי אמיתי, היינו רואים את זה בבורסה. לרגע אחד, כשהמכסים הוכרזו, זה באמת נראה משמעותי — וגם שוק ההון חשב כך, כשהבורסה ירדה מעט. אבל אז הכל נרגע. אני מבין את הטענה שלך, ויהיו השלכות לדברים שטראמפ אומר, אבל אני לא בטוח שבסופו של דבר נראה מזה משהו מהותי".
נכון לעכשיו, המכסים של טראמפ נראים עקרים ולא יצרו שינוי משמעותי, אבל ייתכן שעם הזמן נראה השפעות רחבות יותר. אולי קנדה, למשל, תמצא לעצמה שותפת סחר עיקרית אחרת, כפי שכבר עשתה בעבר.
"יש נטייה לנפח את משמעות המכסים בהיסטוריה האמריקאית. דיברנו על המאה ה־19: כל עוד בריטניה שלטה בכלכלה העולמית, ארה"ב שמרה על מכסים גבוהים, מה שהוביל למאבקים פוליטיים פנימיים משמעותיים. בעלי העבדים בדרום התנגדו למכסים כי מדינות אחרות הגיבו בהטלת מכסים על יצוא הכותנה האמריקאית, מה שהעלה את מחירה והוריד את הביקוש. נושא המכסים עורר ויכוחים עזים בקונגרס, ובעלי העבדים ניסו לטעון שמלחמת האזרחים האמריקאית פרצה בכלל על רקע המכסים - שכמובן פרצה בגלל העבדות. אותו דבר קרה עם חוק סמוט־האולי משנות ה־30' (שחוקק במהלך השפל הגדול במטרה להגדיל את הכנסות הממשל ולהגן על התוצרת התעשייתית והחקלאית – ו"א). ניאו־ליברלים משתמשים בו כדי לטעון שהשפל הכלכלי הגדול נגרם ממדיניות פרוטקציוניסטית, ושהשוק החופשי הוא הפתרון לכל בעיה. אבל אני לא מכיר היסטוריון רציני אחד שיראה בסמוט־האולי את האשם המרכזי בשפל הגדול.
"אגב, בסוף המאה ה־19, כשארה"ב עקפה את בריטניה והפכה למעצמה התעשייתית הגדולה בעולם, היא שינתה כיוון — במקום להגן על התעשייה שלה עם מכסים, היא דווקא הורידה אותם כדי לכבוש שווקים חדשים. זה היה סוף עידן אחד ותחילת עידן חדש".
ומה עם הידידות עם קנדה? זה עשוי לסבך את מערכת היחסים?
"אין לי ספק שכל הדיבורים האלה על להפוך את קנדה למדינה ה־51 מעוררים אצלם משהו. אבל זו הצעה כל כך מוזרה שטראמפ העלה, כי אם קנדה תהיה המדינה ה־51 — מדובר במדינה שנחשבת לשמאלנית וליברלית — זה יבטיח לדמוקרטים את הבחירות. אין פה שום היגיון".
נראה על פני השטח שהאמריקאים קצת חשים גאווה מההטרלות של טראמפ לגבי קנדה, ההשתלטות המיועדת על תעלת פנמה ואולי אפילו סיפוח גרינלנד. נראה שהאמריקאים אוהבים את הסגנון הזה.
"אם לוקחים פרספקטיבה היסטורית, זה מזכיר מאוד את תקופת מלחמת ספרד־ארה"ב בסוף המאה ה־19. אז הם הגיעו לקצה מערב ארצות הברית, היתה תחושה שכבר אין שטחים חדשים שאפשר לכבוש, והחלום האמריקאי יגווע, כי הוא מבוסס על המון שטחים ומשאבים. אני חושב שטראמפ עושה 180 מעלות מהבדלנות שהוא הציג ב־2016, ומאז המטוטלת האימפריאליסטית האמריקאית מתחילה לזוז לכיוון ההפוך. כמובן שתמיד אפשר למצוא איזשהו היגיון בדברים שהוא אומר. זה נכון שגרינלנד נמצאת במיקום חשוב, ונכון גם שסינים משקיעים בפיתוח אזור תעלת פנמה ושפנמה העלתה את המחירים לספינות האמריקאיות. תמיד יש משהו מאחורי מה שהוא אומר, אפשר למצוא איזשהו חוט של היגיון. אבל אני חושב שהיום הליברלים האמריקאים גם עושים שינוי. בקדנציה הראשונה כולם קפצו והפכו להיסטריים בכל מהלך עליו הכריז, ועכשיו הם סוף סוף מבינים שיש פה הרבה הצהרות, שהוא שואב כוח מלייצר רעש, אבל שצריך לקחת את זה יותר בפרופורציות ולנסות להבדיל בין ההטרלות שלו למעשים".
מלחמות סחר
ממשלות מטילות מכסים גבוהים על יבוא ממדינות שונות במטרה לחזק את התעשיות המקומיות, להגן על עובדים מקומיים או להשיג יתרון כלכלי־פוליטי. צעדים אלה לרוב מובילים לתגובות נגד, היוצרות הסלמה כלכלית הדדית. עם זאת, מכסים המוטלים על מוצרים ספציפיים למטרה ממוקדת, כמו הגנה זמנית על ענף מסוים או תיקון עיוותי שוק, אינם בהכרח נחשבים חלק ממלחמת סחר רחבה.
ד"ר אלי קוק (43)
- גר ברמת השרון, נשוי 3+
- ראש החוג להיסטוריה וראש התוכנית ללימודי ארצות הברית באוניברסיטת חיפה
- ב־2022 כיהן כעמית במכון למדעי הרוח באוניברסיטת סטנפורד
- בעל תואר ראשון בכלכלה והיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב ודוקטורט בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת הארוורד
- בימים אלו מסיים לעבוד על ספרו החדש על ההיסטוריה של תפריטי בחירה
