דעה
לבחור בחיים: שיקום, אחדות והשבת החטופים – הדרך לעתיד ישראלי בטוח
המילים הקשות כבר נטחנו עד דק – "שבר חברתי", "משבר אמון", "נטל לא שוויוני". אבל מה שקורה בישראל בחודשים האחרונים הוא הרבה מעבר לכך. ישראל עומדת היום בצומת דרכים היסטורית. מלחמה ממושכת שוחקת את יסודות המדינה – מבפנים ומבחוץ, כלכלית, חברתית, מוסרית וביטחונית. בכל יום שעובר, מתחדדת ההבנה שהמשך הלחימה, ללא תכלית מוסכמת וללא אופק מדיני ברור, מוביל להתרסקות איטית של החברה והמשק ולאובדן האמון הציבורי במנהיגות ובחזון הלאומי.
ישראל זקוקה היום להכרעה ברורה – השבת כל החטופים בפעימה אחת, הפסקת הלחימה ותחילת מהלך שיקום לאומי רחב היקף. לא כוויתור, אלא כאסטרטגיה. לא כבריחה, אלא כמנהיגות. זהו הניצחון האמיתי: לא עוד יעד צבאי לא מושג, אלא בחירה מודעת בחיים, באיחוי, בעתיד.
במצב זה, השבת כל החטופים – כולם, בפעימה אחת – איננה רק חובה מוסרית בסיסית כלפי אזרחינו, אלא נקודת מפנה אסטרטגית. מהלך כזה יכול לייצר בסיס להסדרה, לסיום הלחימה ולתחילת תהליך שיקום לאומי עמוק. זהו צעד של אומץ, של חכמה ושל אחריות. לא כניעה – אלא הכרעה.
בפועל, ישראל זקוקה להנהגה שמרימה את הראש, לא רק את החרב. הנהגה שמבינה כי החוסן הפנימי – כלכלי, חברתי ונפשי – הוא תנאי הכרחי לביטחון חיצוני. דווקא מול איומים גיאו-פוליטיים מורכבים כמו איראן, חמאס והזירה הצפונית, נחוצה תשתית של פיוס, איחוי ותקווה.
המציאות הנוכחית קשה. השירות בצו 8 הפך לשגרת חיים. זוגיות, הורות, פרנסה – הכול מוקפא שוב. אך המדינה שותקת, דורשת, ולעיתים נדמה שאינה רואה באמת את ה"נופלים" בעורף. משרתי מילואים נשחקים, לעיתים חודשים רצופים, ללא גבולות, ללא שוויון בנטל וללא אופק לסיום. חלק גדול מהחברה – חרדים, ערבים ואחרים – כמעט ואינם נושאים בעול, והתחושה בקרב המשרתים היא של ניצול מוסדי, של אובדן שוויון ושל "עבדות מודרנית".
התוצאה הינה סדק עמוק בלכידות החברתית, פיצול בין מגזרים, תחושת ניכור וגידול במתח הפנימי בתוך הציבור היהודי החילוני-ציוני. זו איננה בעיה תיאורטית. זו מציאות שמובילה לקריסה שקטה – של עסקים, של משפחות, של אמון. אי אפשר להילחם על המדינה ולוותר על החברה.
המחיר הכלכלי של המלחמה כבד. מיליארדים מדי חודש, דירוג אשראי במגמת ירידה, גירעון ציבורי עולה, קריסת עסקים בפריפריה. אך מעבר למספרים, אנו מפסידים את הדבר החשוב מכל – את תחושת הייעוד. החזון המשותף. "כוכב הצפון" שעליו גדלנו. התחושה שאנו כאן לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לבנות עתיד משותף של ביטחון, ערכים, שגשוג וחירות.
בשנים האחרונות הלכה ואבדה התחושה הבסיסית של כיוון מוסרי-קיומי. במקום חזון – מלחמה. במקום תכנית – שחיקה. במקום אחדות – קרע. עלינו לעצור ולשאול - מי אנחנו רוצים להיות? איזו מדינה אנחנו בונים כאן? האם זו מדינה שמבקשת רק לנצח, או גם לחיות?
המענה חייב להיות כולל. השבת החטופים בפעימה אחת – כן. אבל גם הפסקת אש יזומה, שתאפשר מעבר מהתשה לשיקום. תכנית השקעות ממשלתית בפריפריה, בבריאות הנפש, בתעסוקה, בתשתיות, בדיור, בחינוך. לא כפרס לאויב – אלא כהשקעה בעתידנו. מהלך של אחדות לאומית, פיוס והכרה הדדית.
הבחירה כעת היא בין המשך מלחמה מתישה, חסרת תכלית, לבין שיקום לאומי מוסרי, אסטרטגי וכלכלי. בין התפיסה של "לנצח ננצח" לבין התפיסה של "לחיות נחיה". כדאי שנזכור: אפשר לנצח עוד סבב. ואפשר גם להפסיד את הבית.
ישראל זקוקה להנהגה שתקבע כיוון. שתחזיר לאזרחים את האמון – זה בזה, במדינה, בעתיד. הנהגה שתאמר – "יש חזון. יש תכלית. יש דרך אחרת".
הגיע הזמן להכרעה. לא עוד סבב. לא עוד טלאי. אלא בחירה ברורה בחיים – בשיבה הביתה של החטופים, בבנייה מחדש של החברה הישראלית, ובעיצוב עתיד משותף שיבטיח עמידות אמיתית מול האתגרים הביטחוניים, הפוליטיים והחברתיים שמולנו. זה בידינו.
יאיר אבידן הוא יו"ר הוועדה המייעצת במרכז אריסון ל-ESG, ולשעבר המפקח על הבנקים
