במקום לחלק דיבידנד הבנקים צריכים לדאוג לציבור ולמשק
חמשת הבנקים הגדולים בישראל פנו לאחרונה לרגולטור שלהם, בנק ישראל, בבקשה שיתאפשר להם להגדיל את חלוקת הדיבידנד לשנת 2024. בכתבה שפורסמה בכלכליסט ("אי הוודאות במשק פחתה וחגיגת הדיבידנדים של הבנקים עשויה לגדול" – עירית אבישר 6/2/2025) מתואר כי הלימות ההון של חמשת הבנקים צמחה בשנה האחרונה באופן משמעותי. זה קרה למרות 16 חודשי המלחמה בה מתמודדת מדינת ישראל, זה התרחש למרות הסיכונים שעלו באשראי העסקי ובאשראי לתחום הנדל"ן, ובעיקר מי שאחראים להגדלת הלימות ההון של הבנקים ולרווחיות שלהם אלו אזרחי ישראל שממשיכים לשלם עמלות, להשלים עם ריביות גבוהות בעת שהם לוקחים אשראי וריביות נמוכות כאשר הם מפקידים לחסכון.
ההיגיון הפשוט בדרישה של הבנקים להגדלת הדיבידנד הוא שהמשק הישראלי מתייצב מתקופת המלחמה ולכן על בנק ישראל לאפשר להם לשחרר חלק גדול יותר מהרווחים שצברו לטובת בעלי המניות. בשולי הדברים, גם קופת המדינה כמובן תיהנה מהמהלך מכיוון שעל רווחי הון קיים מיסוי של 25%. לכאורה, מדובר באקט עסקי לגיטימי. אבל יש כאן שאלה מהותית: אם המערכת הבנקאית נהנית מעודפי הון כל כך גדולים – מדוע היא לא מגלגלת לפחות חלק מהם חזרה לציבור?
בואו נדבר במספרים. בשנת 2023 הרוויחו חמשת הבנקים הגדולים בישראל כ-25 מיליארד שקלים נטו, בעיקר מהכנסות שנבעו מהריבית שזינקה בכ-21% בשל העלאות הריבית של בנק ישראל. ב-9 החודשים הראשונים של 2024 צמחו רווחי הבנקים לסכום כולל של 22.6 מיליארד שקל. כלומר, בזמן שלקוחות פרטיים ועסקיים נאבקים בתשלומי משכנתאות והחזרי אשראי גבוהים, הבנקים גורפים רווחים שמאפשרים להם לחלק דיבידנדים משמעותיים. השאלה הברורה היא: למה לא להשתמש בעודפי ההון להורדת הריביות על הלוואות? למה לא להגדיל את הריביות על פיקדונות, כך שגם הציבור הרחב יוכל ליהנות מהיציבות הכלכלית?
לקראת סוף שנת 2023, בעקבות תחילת מלחמת "חרבות ברזל" הוציא בנק ישראל שורה של הנחיות שמטרתם לשמור על יציבות הבנקים. כתוצאה מכך, הבנקים הפחיתו את שיעור חלוקת הדיבידנד לכ-20% מהרווח, לעומת מדיניות קודמת של 40%-50%. עם זאת, ככל שהמצב במשק מתייצב, הבנקים כבר מאותתים על כוונתם לחזור לשיעורי חלוקה גבוהים יותר. מצד שני, תקופת המלחמה גרמה לחלק משמעותי בציבור הישראלי לעצור החזרים של משכנתאות והלוואות, לבעלי עסקים קטנים ובינוניים לקחת הלוואות שיסייעו לתזרים העסקי ולבתי האב להגדיל את היקף האשראי לטובת הצריכה בשל יוקר המחייה וגל ההתייקרויות במשק. ההלוואות והאשראי שנלקחו במהלך 16 חודשי המלחמה היו הרבה יותר יקרות עבור הלקוחות הפרטיים והעסקים ואת הנתון הזה רואים בדירוג האשראי העסקי או האישי.
ברור לכולנו שהבנקים מחויבים קודם כל לבעלי המניות שלהם – והם מתוגמלים על שורת הרווח. אבל הבנקים אינם רק גופים עסקיים פרטיים. מדובר במוסדות הפיננסיים המרכזיים במשק, במנוע חשוב לצמיחה, והם מחזיקים בכוח כלכלי עצום שמשפיע על יוקר המחיה, על היכולת של משפחות לרכוש דירה, ועל יציבותם של עסקים קטנים ובינוניים. במילים אחרות, הם נהנים ממצבם המונופוליסטי ומתמרנים את הרווחים לטובת קומץ בעלי מניות במקום לטובת הכלל.
זה ממש לא חייב להיות כך. בעולם המערבי, ישנם מקרים שבהם בנקים משתמשים בעודפי הון לשיפור תנאי האשראי לציבור, למשל על ידי הגדלת הריביות על פיקדונות או הרחבת היקף האשראי לעסקים קטנים. אם בנק ישראל היה דורש זאת כאן, הצעד הזה היה יכול להקל משמעותית על משקי הבית ולתת דחיפה עצומה לכלכלה הריאלית. נקודה נוספת היא היעדר התחרות במגזר הבנקאי בישראל. אפשר לקחת לדוגמא את בריטניה שבה קיימת תחרות עמוקה ורצינית במערכת הפיננסית הן בתחום לקיחת אשראי והן בתחום הפקדה של כספים לתוכניות חסכון לטווח הקצר, הבינוני והארוך.
הבנקים יטענו שהם חייבים לשמור על יציבות פיננסית – וזו טענה נכונה. אבל, יציבות פיננסית היא לא רק עניין של דוחות רווח והפסד; היא גם קשורה לאמון הציבור במערכת הבנקאית. ואם הבנקים רוצים לשמר את האמון הזה, עליהם להפסיק להתייחס ללקוחותיהם כמקור בלתי נגמר לרווחים, ולהתחיל לחשוב על איך הם יכולים לתרום להקלה כלכלית רחבה יותר. אחרת, הציבור עלול להתחיל לדרוש רפורמות שיגבילו את כוחם – ולא בטוח שזה יהיה אינטרס שלהם בטווח הארוך.
הגיע הזמן לדרוש מהבנקים לקחת אחריות רחבה יותר. אם הם יכולים להרשות לעצמם לחלק דיבידנדים, הם יכולים גם להפחית ריביות. ואם לא – אולי זה תפקידו של הרגולטור להזכיר להם את זה.
רמי קוסטקובסקי הוא המייסד והמנכ"ל של חברת קרדיט קלין המתמחה בהשבחת דירוג אשראי
