ריאיון
"אם ישראל לא תשנה כיוון, זה ייגמר רע"
סר מיק דייוויס, לשעבר מנכ"ל המפלגה השמרנית ויו"ר הקהילה היהודית בבריטניה, מזהיר כי אף שישראל מפגינה עוצמה צבאית אדירה, היא נשענת על בסיס כלכלי וחברתי שהולך ונשחק. בריאיון הוא מדבר על היחסים עם ארה"ב, על מעמדה של ישראל בעולם ועל האנטישמיות הגואה, ומסביר מדוע הממשלה הנוכחית אינה מסוגלת לעשות את מה שנדרש
"ישראל אומנם מפגינה עוצמה צבאית מרשימה, אך נשחקת בהדרגה מבחינה כלכלית, דיפלומטית וחברתית" – כך אומר סר מיק דייוויס, שנחשב לאחד הקולות הבולטים בעולם היהודי. הוא יליד דרום אפריקה, היה מנכ"ל Xstrata, אחת מחברות הכרייה הגדולות בעולם, וכיום עומד בראש חברת ההשקעות VBR המתמקדת במינרלים ומשאבים. במסגרת פעילותו הציבורית כיהן כמנכ"ל המפלגה השמרנית בבריטניה ועמד בראש הקהילה היהודית במדינה. לדבריו, כי אם ישראל לא תצמצם את מחויבויותיה, תשקם את יחסיה עם ארה"ב ותבצע שינוי מדיני ופוליטי, היא עלולה להגיע לנקודת אל־חזור.
אתה טוען שישראל אינה חלשה אלא דווקא חזקה. אם כך, איפה הבעיה?
"כוח הוא נכס, אבל הבעיה מתחילה כשהנהגה פוליטית מתבלבלת בין כוח לבין ביטחון. הכוח מעניק תחושת ביטחון, אך הוא אינו נצחי. מתחת לפני השטח פועלים תהליכים שמעמיקים את חוסר הביטחון המבני של המדינה. מדינה יכולה להיות חזקה — עם נשק מתקדם, עוצמה צבאית ויכולות טכנולוגיות — ולהאמין שתמיד תוכל לפצות על נקודות התורפה שלה. אבל עוצמה אינה ביטחון".
מתי החוסן הופך ממקור עוצמה למקור של פגיעות?
"כל עוד אתה חזק, אתה מאמין שתוכל תמיד לפצות על החולשות שלך. אבל מגיע שלב שבו היכולת הזאת נשחקת, ואז מתחילה הידרדרות שקשה לעצור. בשלב הזה הכוח אינו מצליח לטשטש את הסדקים. אם אינך מבין שלהיות חזק אינו אומר להיות בטוח, בסוף אתה עלול להגיע לנקודת שבירה".
האם ישראל כבר הגיעה לנקודה הזאת?
"כל התזה שלי היא שישראל מתמודדת כיום עם שורה של אתגרים במקביל. המחויבויות שלה הולכות ומתרבות, בעוד כושר הייצור של המשק נשחק. מאות אלפי אנשי מילואים נעדרים ממקומות העבודה, וחלקים משמעותיים מהאוכלוסייה אינם משתתפים בשוק העבודה. גם אופן ניהול הגדה המערבית מטיל נטל כלכלי כבד וגובה מחיר של אובדן תוצר. כך הבסיס היצרני נעשה צר ומתוח יותר, ובמצב כזה ישראל תתקשה לממן לאורך זמן את ריבוי החזיתות. אם מוסיפים לכך את התלות העמוקה בארצות הברית — לא רק בסיוע אלא גם באספקת אמצעי הלחימה — מבינים שישראל מתקרבת לסף מסוכן".
זו למעשה מתיחת יתר אסטרטגית (Strategic Overstretch)?
"כן. המחויבויות של ישראל — מול איראן, חזבאללה, הפלסטינים, החות’ים ואיומים נוספים — מחייבות כלכלה חזקה וכושר מימון עצום. השאלה היא אם הכלכלה תוכל להמשיך לשאת בכך לאורך זמן. בשלב מסוים החשבון מגיע. זו 'המכה הכפולה': התמיכה האמריקאית עלולה להצטמצם, וישראל תידרש להקדיש חלק גדול יותר מהיכולת היצרנית שלה לייצור נשק, דווקא כשהבסיס הכלכלי שלה נשחק. אני לא אומר שזה בהכרח יסתיים רע, אבל אם לא מכירים במציאות ולא משנים כיוון, הסיכון גדל משמעותית".
אילו דגלים צהובים אתה מזהה כרגע?
"אין דגל אחד, אלא כמה דגלים. המציאות היום היא שיחס החוב־תוצר של ישראל עלה מ־61% לכ־69%-68%. זו לא מגמה טובה. היו חמש הורדות דירוג בשנתיים האחרונות. בשיא היו מעל 300 אלף איש במילואים. מוציאים 1.5% עד 2% תוצר על תמיכה בגדה. סכום הכסף הזמין להשקעה בטכנולוגיה ירד באופן דרמטי. אז הסימנים שם, וזה כבר לא המקום החסון שהיה פעם. תוסיף לזה את כל השאר, למשל את האופן שבו האזור תופס את ישראל אחרי העימות מול איראן. קודם עמד כאן כוח חזק, כמעט כל־יכול. ופתאום, אחרי איראן, זה כבר לא נראה כל כך מרשים. לזה אפשר להוסיף את הקיטוב בחברה הישראלית סביב גיוס חרדים וההפיכה המשפטית וגם את ההגירה מישראל".
ובכל זאת השקל בשיא, הבורסה גבוהה, שוק ההון מתפקד. למה השווקים לא משקפים את הסיכון הזה?
"אכן, יש שיגידו שלישראל כלכלה תוססת, שהשקל מעולם לא היה חזק יותר, שהבורסה איתנה וכדומה. הנתונים האלו מסתירים שורה שלמה של חולשות בתוך המבנה הכלכלי הישראלי. אלה לא המדדים הנכונים להסתכל עליהם. כושר הייצור של המדינה הוא הסיפור. מצד אחד, יש יותר ויותר התחייבויות. מצד שני, הבסיס של מי שמייצר ומשלם מסים הולך ומצטמצם. המילואימניקים, החלק מהקהילה שמחוץ לשוק העבודה, ההגירה החוצה, נסיגת ההשקעות, ההוצאה הביטחונית – כל אלה מקטינים את כושר הייצור. בנקודה מסוימת הכלכלה כבר לא תוכל לייצר את הסחורה וזה הרגע שבו החשבון מגיע".
אם הסכנה ברורה, למה ההנהגה לא משנה כיוון?
"פוליטיקאים אינם מזהים את כיוון התנועה עד שנהיה מאוחר מדי. גורבצ'וב הבין שהם חייבים להשתנות רק אחרי קריסת מחיר הנפט באמצע שנות ה־80, אבל זה היה מאוחר מדי. בתוך שש שנים מאז שעשה את כל השינויים האלה, ברית המועצות כבר לא היתה. דבר שני, לא רואים את כל המידע כי לפעמים מסתירים אותו בכוונה. בדיוק כמו בברית המועצות. שם איש לא רצה למסור למנהיגים בשורות רעות. במדינה כמו ישראל, לעתים המידע אינו מדווח כי לא נוח לדווח עליו. אז אנשים לא רואים אותו. זה דורש הנהגה שתאמר: אנחנו רואים את התמונה המלאה, זה לא טוב למדינה, ולכן נעשה משהו".
אם היית יועץ של ממשלת ישראל, מה היית מייעץ?
“הייתי מייעץ לעשות כל מה שאפשר כדי לעצור את התפנית בסנטימנט הפוליטי בארצות הברית. זה עניין קיומי. נתניהו הצליח לקחת קונצנזוס דו־מפלגתי חיובי כלפי ישראל ולפרק אותו לעמדה מפלגתית — חיובית לרפובליקנים, שלילית לדמוקרטים; ומשם לקונצנזוס דו־מפלגתי שכולו שלילי כלפי ישראל. זו מגמה מסוכנת.
"שנית, צריך לסגור חלק מהחזיתות הצבאיות הפתוחות. בעניין איראן יש כמות מוגבלת של חלופות לגבי מה שאפשר לעשות. אבל לגבי חזבאללה אין מגבלה כזאת. הטלת פצצות על חזבאללה לא תשמיד אותו. אתה הורג מנהיג אחד, קם אחר במקומו. זה לא נוטל את החמצן מהארגון. צריך לעבוד מול הממשלה הלבנונית, מול שחקנים אזוריים, מול צרפת, אולי ארצות הברית, באופן שמסיר את חזבאללה כשחקן בתוך החברה הלבנונית.
"ואז, צריך לטפל בסוגיה הפלסטינית. אי אפשר לחיות עם מצב שבו הגדה המערבית הופכת לבלתי ניתנת לשליטה. אי אפשר להמשיך עם מצב שבו אין שום ניסיון למצוא סוג של בסיס להגדרה עצמית פלסטינית כדי להיכנס שוב למצב שבו ישראל תוכל לנהל דיאלוג בונה עם המעצמות הסוניות באזור וגם לשפר את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. הדבר האחרון: למצוא בישראל קואליציה שאינה תלויה בקולות החרדים. אם ימצאו קואליציה כזאת, יוכלו לעשות את מה שצריך בעניין השתתפות החרדים, לא רק בהגנה על המדינה, אלא גם בשוק העבודה".
האם הממשלה הנוכחית מסוגלת לבצע את כל זה?
"הממשלה הזאת לא מסוגלת ולכן חייבים להחליף אותה. ממשלה רחבה תוכל לעשות זאת אם תרצה. אפשר שיהיו חרדים בממשלה ואפשר שתהיה מפלגה דתית, אבל אם אתה תלוי בהם, אתה תקוע".
יהיו שיגידו שזה ניתוח של איש שמאל...
"זה יהיה אירוני להאשים אותי בשמאלנות בהתחשב בעובדה שאני חבר ידוע במפלגה השמרנית ומילאתי תפקיד בניהולה. אני לא טוען כאן טיעון מוסרי ואני לא מנסה לבסס טיעון על ערכים. זה טיעון על סיכון קיומי ועל דרך להתמודד איתו. זה לא שמאל ולא ימין, זה פשוט ניסיון להסתכל על העובדות בשטח ומה צריך לעשות כדי לפתור אותן.
"האתגר במצב הפוליטי בישראל הוא כפול. ראשית, הם לא מוכנים אפילו לנתח מהי הבעיה האמיתית. שנית, גם אם היו מנתחים אותה, היו מתעלמים ממנה כי הפתרונות לא נוחים להם פוליטית. אי אפשר לא לעשות דברים רק מפני שהם לא נוחים. העולם סביב ישראל משתנה אבל ישראל ממשיכה לפעול לפי אותה נוסחה".
האם האנטישמיות המתעוררת היא איום אסטרטגי?
"גדלתי בתור הזהב של היהדות. כמעט לאורך כל ילדותי וחיי המקצועיים לא חשתי באנטישמיות. יכולתי לעשות הכל, התקבלתי בכל מקום, העריצו אותנו. אני זוכר את עצמי כנער, מישהו עוצר אותי ברחוב בדרכי מבית הכנסת ואומר לי: ‘היהודים פנטסטיים’. זה היה עולם אחר לגמרי. היום אנחנו במצב שבו האנטישמיות חדרה עמוק. היא נשענת על מעטפת אינטלקטואלית לכאורה המזוהה עם השמאל הפוליטי ונוסף לזה יש מרכיב אסלאמיסטי אנטי־יהודי מובהק. בבריטניה, מנהיגותו של קורבין במפלגת הלייבור נתנה היתר לעידן החדש של האנטישמיות. היא נירמלה דברים שלא היה מקובל להשמיע בחברה. כעת השנאה העתיקה מתפרצת. זה מסוכן מאוד לקהילות יהודיות ברחבי העולם. לא רק בגלל סכנה פיזית שקיימת, וכבר היו מקרי אלימות נגד יהודים בשנה האחרונה, אלא בעיקר אלימות השפה שיוצרת פחד ותחושה של דה־לגיטימציה בקרב יהודים בתוך הקהילות. התוצאה בסוף תהיה כרסום החיים היהודיים בתפוצות".
האם הממשלה הזו תורמת לכך?
"האנטישמים אינם קיימים בגלל משהו שישראל עושה, אבל חלק מהמעשים של ממשלת ישראל ושל שריה נותנים להם הרבה יותר חמצן לשגשג".
ובמקביל אנחנו רואים התחזקות של הימין הפופוליסטי בעולם. איך זה מתחבר?
"אני מוטרד מאוד מכך שיש בישראל מי שתומכים בגורמים קיצוניים רק מפני שהם נשמעים כתומכי ישראל. זה מסוכן כי זה חותר תחת מערכת הערכים שלנו. הביטוי הקיצוני ביותר היה כשהשר עמיחי שיקלי הזמין את פעיל הימין הקיצוני הבריטי טומי רובינסון לדבר בכנס נגד אנטישמיות. מטריד אותי שבקרב ההנהגה של יהדות התפוצות נותנים במה לאנשים כאלה".
סר מיק דייוויס (68)
נשוי+3
מחלק את זמנו בין בריטניה לישראל
• נולד בפורט אליזבת, דרום אפריקה
• בעל תואר ראשון במסחר מאוניברסיטת רודוס, דרום אפריקה. דוקטור כבוד מאוניברסיטת בר־אילן
• בעבר יו"ר מועצת ההנהגה היהודית בבריטניה; גזבר ומנכ"ל המפלגה השמרנית
• קיבל תואר אבירות על תרומתו לחינוך ולהנצחת השואה
• יו"ר MacSteel; מייסד ושותף מנהל Vision Blue Resources
