מועצה אזורית מגידו: שורה אחת בכללים, וארבע שנים של גביית דמי הקמה בחוסר סמכות
מועצה אזורית ותאגיד מים אינם רשאים לחייב בתשלומי הקמה לביוב בגין מרכיב הקרקע כשמאושרת תוספת בנייה למבנה קיים
מועצה אזורית או תאגיד מים אינם רשאים לחייב בתשלומי הקמה לביוב בגין מרכיב הקרקע כאשר מאושרת תוספת בנייה בנכס שכבר קיימת בו בנייה. החיוב מוגבל לשטח הבנייה החדשה בלבד. כך נפסק בשורה של הליכים שניהלנו נגד המועצה האזורית מגידו ונגד תאגיד הביוב מי מגידו, וכך הכריעו בית המשפט לתביעות קטנות ובית המשפט המחוזי. ביום 21.7.2026 הודיעו המועצה ומי מגידו כי יפעלו לפי הפסיקה, ישיבו לתושבים את שנגבה, ויחדלו מן הגבייה עד לפרסום כללי רשות המים החדשים הצפויים בתחילת 2027. להערכת המועצה ומי מגידו, היקף ההשבה עומד על מיליוני שקלים.
מפתח של פי 2.5, בלי מקור בדין
בשנים 2016 עד 2018 חוברו יישובי ההר במועצה האזורית מגידו לתשתיות הביוב האזוריות. הוצאו דרישות תשלום בסכומי עתק, התגלעה מחלוקת, ובאוגוסט 2018 נחתמו הסכמי פשרה שלשונם ברורה: סילוק סופי ומוחלט של החיוב בגין כלל המבנים והקרקעות שהיו בקיבוץ באותה עת.
לאחר החתימה החלה גבייה חדשה, הפעם מן החבר הבודד. כל מי שביקש היתר לתוספת בנייה לביתו הקיים חויב לא רק בגין שטח התוספת, אלא גם בגין קרקע בהיקף של פי 2.5 משטח התוספת. חבר שביקש להוסיף חדר בן עשרה מטרים רבועים נדרש לשלם גם עבור עשרים וחמישה מטרים רבועים של קרקע. לפניות החברים נמסר כי כך לפי ההסכם עם הקיבוץ, וההסכם עצמו לא הוצג להם.
הדרך אל ההכרעה עברה בערכאה הקטנה
בשם ארבעה קיבוצים הוגשה עתירה מנהלית. ביוני 2022 הופנו הצדדים לגישור בפני הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, והגישור לא צלח. פנייה לרשות המים הניבה במרץ 2023 חוות דעת של הלשכה המשפטית שתמכה בעמדת המועצה, והגבייה נמשכה. משנחסמו הערוצים המנהליים נותרה דרך מעשית אחת: תביעות של חברים בודדים בבית המשפט לתביעות קטנות, על אלפי שקלים בודדים כל אחת. סכומים כאלה אינם מצדיקים כלכלית ייצוג משפטי, ובעקבות בקשה שהוגשה הותר לתובעת להיות מיוצגת.
ארבע קביעות בעלות ערך רוחבי
בפסק הדין הראשון (ת"ק (עפ') 39420-04-24, מיום 13.10.2024) נקבע כי לא היה מקום לחייב בגין מרכיב הקרקע אלא בגין שטח הבנייה החדשה בלבד, והורה על השבה. בקשת רשות ערעור נדחתה בבית המשפט המחוזי בנוף הגליל (רת"ק 61464-10-24, מיום 10.11.2024), בקביעה כי הסמכות לחייב מצויה בסעיף 8, וכי סעיף 5(ב) עוסק בדרך החישוב ואינו מקור סמכות עצמאי. בפסק הדין המאוחד בארבע תביעות נוספות, מיום 27.12.2025, הורחבה ההכרעה וחודדו ארבע קביעות.
ראשית, סעיף 5(ב) אינו יוצר עילת חיוב מקום שאין כזו. הוא מגביל תעריף, אינו מקים סמכות.
שנית, חוות דעת של הרגולטור אינה חסינה מביקורת שיפוטית. בית המשפט ייחס לחוות דעת רשות המים משקל נמוך, בהיעדר הנמקה ראויה. זהו הלקח המרכזי לכל גוף הנשען על עמדת מאסדר כתחליף לניתוח משפטי עצמאי.
עו"ד ארז מילנר
(צילום: סיד בארט)
שלישית, הסכם פשרה שלשונו מדברת בסילוק סופי ומוחלט אינו ניתן לפירוק בדיעבד. משנקבע כי ההסכם סילק את החיוב בגין כלל המבנים והקרקעות שהיו במועד החתימה, אותה קרקע היא קרקע ששולם בעדה תשלום קודם, ואין לחייבה פעם נוספת.
רביעית, פרקטיקות גבייה שאין להן עיגון בכללים לא יעמדו. מגבלת חיוב של 500 מטרים רבועים שהנהיג התאגיד בין 2020 ל-2023, וכן מפתח של פי 2.5, נמצאו חסרי מקור נורמטיבי. דרישות התשלום עצמן נמצאו בלתי עקביות ובלתי תואמות את עמדת התאגיד בהליך.
בקשת רשות ערעור על פסק הדין המאוחד נדחתה אף היא, בהחלטה מנומקת (רת"ק (נצ') 69712-01-26). קבלת הדין באה רק לאחר התראה כי בהיעדר החלטה לפעול לפי פסק הדין יינקט הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט.
מה נגזר מכך, מעבר למגידו
אותו מנגנון חיוב נהוג במועצות אזוריות רבות, והשאלה נוגעת לכל בעל נכס המרחיב את ביתו ביישוב כפרי, לכל קיבוץ ומושב, ולכל גוף מוניציפלי הגובה תשלומי הקמה. שלוש בדיקות מתחייבות. האחת, אם נגבה מרכיב קרקע בגין תוספת בנייה לנכס שכבר קיימת בו בנייה. השנייה, אם קיים הסכם פשרה היסטורי שלשונו מסלקת את החיוב בגין אותה קרקע. השלישית, אם התאגיד מפעיל מפתחות או תקרות חיוב שאין להם מקור בכללים. מי שנגבה ממנו שלא כדין זכאי להשבה, בהצמדה ובריבית מיום התשלום ועד יום ההשבה.
שורה אחת, בעברית פשוטה
ארבע שנים. עתירה, גישור, חוות דעת של רגולטור שהתייצב לצד הרשות, פסקי דין בבית משפט לתביעות קטנות ושתי בקשות רשות ערעור שנדחו. בכל אותן שנים לא היה חסר דבר, זולת קריאה של שורה אחת בכללים: "בנכס שבעת אישור הבנייה החדשה יש בו בנייה קיימת, שטח הבנייה החדשה". שטח הבנייה החדשה. זה הכול. לא סוד, לא רמז, לא סוגיה סבוכה הטעונה ליבון. שורה בעברית פשוטה, שעמדה שם כל העת והמתינה שמישהו יטרח לקוראה.
ואחר כל זאת, מילה של נחמה.
המים אינם יודעים ריב. הם יורדים מן ההר אל הבקעה, ממלאים כל גומה בדרכם, נעצרים לפני הסלע, מקיפים אותו וממשיכים. כך גם הצדק. הוא איטי. הוא עוקף. לעיתים נדמה כי אבד בדרך. בסופו של דבר הוא מגיע. ארבע שנים עמדו חברי קיבוצים מול טענה שנאמרה להם בביטחון גמור, הן מפי המועצה והן מפי רשות המים. לצדם עמדה תחושה ברורה של עוול, ולשון פשוטה וחד־משמעית של הכללים. והם צדקו.
זו הבשורה האמיתית של הפרשה. לא רק הכסף שיושב, אלא העיקרון הפשוט: גם אדם המבקש להוסיף חדר לביתו רשאי לעמוד מול הרשות ולומר, ״לא כך כתוב בכללים״ ולהיות נשמע. ומן ההר אל הבקעה, ומן הבקעה אל הים.
מאת ארז מילנר, עו"ד, שותף ומנהל מחלקת דיני רשויות מקומיות, מים וביוב, בן ארי, פיש ושות', משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
