גבולות "האח הגדול" במקום העבודה: למה המחוקק חייב להתעורר
המעקב הטכנולוגי במקומות העבודה מציב אתגר ממשי לאיזון בין פיקוח לגיטימי לבין שמירה על פרטיות העובדים
לאחרונה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי התקנת מצלמות במקום העבודה, בפרט כאשר היא נעשית ללא הסכמה וללא שקיפות כלפי העובדים, עשויה להוות הרעה מוחשית בתנאי העבודה. פסק הדין עסק במנהלת משרד שגילתה כי מעסיקתה התקינה מצלמות באופן חד-צדדי, ללא הסכמתה או היוועצות, וקבע כי התנהלות זו הפרה את זכותה לפרטיות והצדיקה את התפטרותה בדין מפוטרת, בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתה.
פסק הדין מהווה צעד חשוב – אך קטן מדי – בניסיון לאזן בין צרכי הפיקוח של המעסיק לבין זכויות היסוד של העובד. הפסיקה אמנם משתדלת לעמוד בקצב ההתפתחויות, אך בינה מלאכותית, ניטור דיגיטלי, תוכנות לזיהוי רגשות ומעקב בזמן אמת – כל אלו כבר מזמן שינו את כללי המשחק.
הטכנולוגיות החדשות אינן עוסקות רק בתיעוד אלא בזיהוי, ניתוח וחיזוי התנהגות. יש כבר כיום מערכות שמנטרות מקלדת, תנועות עכבר, שפת גוף, תנועות עיניים, קצב דיבור ואפילו רמת ריכוז – והכול בזמן אמת. המידע הזה נאגר, מעובד, נמדד, והעובד הופך לאובייקט סטטיסטי בתוך מערכת שמטרתה לשפר תפוקות, ובמקרים מסוימים גם לסייע למעסיק בקידום סביבת ותנאי העבודה ורווחתם של העובדים. הדבר אמנם משרת את מטרות הארגון, אך עלול לפגוע בזכות העובדים לפרטיות, וזאת אף אם המעסיק לא מתכוון לכך או עושה שימוש בטכנולוגיות הללו באופן אקטיבי.
הבעיה היא שהחוק הקיים – ובראשו חוק הגנת הפרטיות וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו – אינם מספקים מענה, שכן אין בהם "הוראות הפעלה" ברורות ופשוטות למעסיק, שמגדירות את גבולות המותר והאסור. גם הפסיקה, אינה תמיד יכולה לספק את מידת הוודאות הנדרשת, שכן היא אינה יכולה להקדים את זמנה, וזאת בשל מגבלות אינהרנטיות למערכת משפט; בתי משפט דנים אך ורק בסכסוכים קיימים, ורק באלה שמובאים בפניהם. משום כך, אין לבתי המשפט כלים לספק הסדרה והכוונה מראש, אלא רק בדיעבד. כאשר מדובר בטכנולוגיות שמתפתחות על בסיס יומיומי – התוצאה היא שוק פרוץ: מעסיקים אינם יודעים היכן עובר הגבול, ועובדים אינם יודעים מה מותר ומה אסור לנטר אצלם – והאם בכלל יש להם זכות להגיד "לא".
הפתרון אינו באיסור גורף על שימוש בטכנולוגיה, אלא בהסדרה חכמה שלה. על המחוקק להתאים את דיני העבודה לעידן שבו קו הגבול בין העבודה לחיים הפרטיים מיטשטש. עליו לקבוע כללים ברורים שיגדירו מתי, איך ובאיזה היקף מותר לנטר עובדים, ואילו אמצעים ייחשבו פוגעניים או בלתי מידתיים.
הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר. זכותם של המעסיקים לדעת כיצד עליהם להתנהל עם עובדיהם ועד כמה הם רשאים למתוח את גבולות הטכנולוגיה בפיקוח על עובדיהם, וזכותם של העובדים שלא להיוותר מאחור, או תחת עינו הפקוחה של האלגוריתם.
הכותבת עו"ד יעל רובינשטיין, שותפה וראש מחלקת יחסי עבודה במשרד מטרי, מאירי, וכט ושות'
d&b – לדעת להחליט
