דעהיש אינפלציה בעייתית, יש אינפלציה שפחות
דעה
יש אינפלציה בעייתית, יש אינפלציה שפחות
שיעור האינפלציה באירופה עלה אמנם ל-5% אך בפועל, בנטרול מחירי האנרגיה והמזון התנודתיים, היא נמוכה הרבה יותר; בארה"ב הגורמים לעליית המחירים בארה"ב הם רוחביים ומשמעותים יותר; ההבדל בין שני המקרים מכתיב גם את הפער בין מדיניות הריבית של הפד ושל הבנק המרכזי באיחוד
ישראל מתהדרת בקצב אינפלציה נמוך מ-3% והיא הולכת ומתבדלת מקצבי האינפלציה במקומות אחרים בעולם. זו, לכאורה, אחת התופעות הבולטות ביותר בשנה החולפת, ולמעשה מאז החלה הקורונה.
בארה"ב עומדת האינפלציה השנתית על 7% ואילו בגוש היורו היא עלתה רק לאחרונה ל-5% (והפתיעה את כל המומחים, שחשבו שתתחיל לרדת).
פערי האינפלציה בין ישראל לארה"ב אכן בסיסיים ונובעים, במידה רבה, מלחצי שכר גבוהים יותר. אולם, ההבדלים בינינו לבין אירופה לא כה גדולים, אם בכלל, וייתכן כי האינפלציה "האמיתית" ביבשת נמוכה יותר.
יחד עם הנתון הרשמי, פרסמה אתמול לשכת הסטטיסטיקה של מדינות גוש היורו , יורוסטאט, כי אם מוציאים מהחשבון את סעיפי האנרגיה, המזון, המשקאות והטבק, מגלים כי האינפלציה שם הייתה בסך הכל 2.3% בשנה החולפת. זה קרוב מאוד ליעד האינפלציה של הגוש ו.. שימו לב, זהה לליבת האינפלציה אצלנו.
הסעיפים הללו, מזון ואנרגיה, נגזרים מצד ההיצע ומושפעים מתעריפי הסחורות, חומרי הגלם, תשומות הייצור ונכסי ההון. הם לא תוצאה ישירה של גידול בביקוש הצרכני ואף להיפך – התייקרותם שוחקת את הכנסות משקי הבית ומאלצת אותם להקטין את הוצאותיהם על מוצרים ושירותים אחרים.
כפי שעולה מהגרף, יש הבדלים עצומים בין הרכב הגורמים שתרמו לאינפלציה בכל גוש.
בפועל, באירופה הזינוק של מחירי האנרגיה (עלו כמעט 30% ב-12 החודשים האחרונים וב-6% בחודש ינואר לבדו) הוא המקור הכמעט בלעדי לעליית האינפלציה. לפי הקרן, מחירי הדלקים הפוסיליים כמעט הכפילו עצמם בשנה החולפת. הוסיפו לכך את מחירי המזון העולים והנה קיבלתם כמעט את כל האינפלציה ביבשת.
לסעיף המזון יש השפעה חזקה מאוד על משקים מתעוררים או בעלי הכנסות קטנות - מדובר בשליש מההוצאות של הצרכנים. נקודה למחשבה בהשוואה למשקל המזון בסל המוצאים אצלנו. מנגד, ארה"ב סובלת יותר מקשיי ההיצע, צווארי הבקבוק, כשלים לוגיסטיים וכדומה כלומר – אצלה האינפלציה גבוהה יותר וגם רוחבית יותר.
לכן, יש סיבה לכך שהפד נוקט מדיניות ניצית הרבה יותר מאשר עמיתו, הבנק המרכזי באירופה. זו גם הסיבה שאין לצפות שבאירופה יאמצו גם כן מדיניות מוניטארית הדוקה יותר, לפחות לא השנה. ייקור הריבית שם רק ישחק עוד יותר את הכנסות משקי הבית והחברות.
לפי החוזים בשוק הנפט, יש צפי שמחיריו יעלו 12% השנה ותעריפי הגז הטבעי יזנקו קרוב ל-60% . הריבית אינה כלי לטפל בכך – אלא התמקדות ישירה בגורמי הביקוש וההיצע. הבנות בין אירופה לספקית הגז הטבעי רוסיה בטח יועילו יותר.
ובלי הזווית הישראלית אי אפשר. ניתן להבחין כי שינויי שער החליפין היו גורם מסייג לקצב האינפלציה בשנה החולפת בקרב משקים מתעוררים ומתפתחים (להוציא סין), מה שמזכיר מאוד את השפעת תיסוף השקל על קצב האינפלציה אצלנו. בהיבט זה, דמינו יותר למשקים הללו מאשר למשקים המפותחים והמתקדמים ב-2021. נקודה למחשבה.
בשורה התחתונה, המשימות של הבנקים המרכזיים היו, עד כה, אפס ריבית וים של נזילות, במאמץ לעצור אויב משותף: הקורונה. אחת הבשורות של 2022 היא שיש לצפות למדיניות נקודתית יותר. כל גוש יתמודד עם מצב עולם אחר. בארה"ב יש אויב חדש – אינפלציה מערכתית גבוהה. באירופה – לא. שם יש אויב נקודתי יותר – מחירי הנפט.
רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי במזרחי טפחות
