דעההקראת פסקי דין לא תביא לשקיפות
דעה
הקראת פסקי דין לא תביא לשקיפות
נשיאת ביהמ"ש העליון אסתר חיות הודיעה כי החל מ-2022 יוקראו בשידור חי החלטות נבחרות של בתי משפט השונים. אולם למרות הניסיון לצייר את ההחלטה כמהלך למען שקיפות, היא למעשה מהלך פופוליסטי שמאפשר לביהמ"ש לבחור מה ואיך להציג
בשבוע שעבר הוציאה הנשיאה חיות הודעה לאמצעי התקשורת כי החל משנת 2022 יוקראו בשידור חי החלטות נבחרות של בתי המשפט השונים, בקרב פרשני המשפט נרשמה התלהבות רבה על הצעד החשוב שמקדם שקיפות ופומביות הדיון בבתי המשפט, אך האם באמת מדובר בצעד אשר מקדם שקיפות או פומביות דיון?
כאשר אנו רוצים לדעת האם צעד מסוים מקדם שקיפות אנו צריכים לבחון מספר שאלות:
1. האם בעקבות הצעד האזרחים מקבלים גישה לדברים שלא הייתה להם גישה קודם?
2. האם האזרחים נחשפים לדברים המהותיים בהליך?
3. האם חושפים גם דברים שלא בהכרח נוחים לגוף החושף?
4. האם יש לגוף החושף יכולת לשלוט במה נחשף ובמה לא?
שאלה מספר 1 היא הבסיס לכל הגדרה של שקיפות, שבנויה על יכולתו של האזרח להיחשף להליכים של הרשויות. בהינתן שאין מידע חדש שנחשף לאזרח אז ממילא לא נעשה פה שום הליך של הגברת שקיפות.
האם הקראת פסקי דין מגבירה שקיפות? פסקי הדין הנבחרים נגישים גם היום לציבור, במקרים רבים פסק דין כלל לא ניתן בבית המשפט אלא נשלח ישירות לצדדים גם במקרים שבהם קיימת הקראה לצדדים, פס"ד לרוב מפורסם ולכן הקראת פסקי הדין לא בהכרח חושפת את האזרח לחלק מההליך אלא במקרה הטוב מנגישה את פס"ד.
שאלה מספר 2 דנה בסוגיה האם כל חשיפה של חלק מהליך למעשה משרתת את השקיפות או דווקא חשיפת הדברים המהותיים בו, גם בהנחה שקיבלנו תשובה חיובית לשאלה הקודמת ואנו נחשפים למידע חדש שלא ניתן היה לדעת לפני אז נשארת השאלה האם אנו חשופים לדברים החשובים או רק לחלקים אשר אינם נותנים לנו מידע אמיתי.
כל משפטן יגיד לכם כי לרוב החלקים המהותיים של המשפט אינם מגולמים בפס"ד. מטרת השקיפות היא לתת בידי האזרח כלים להבין את שיקולי השופט מתוך הכרת הראיות והמציאות, פס"ד מציג אך ורק את דעת השופט, אינו מקשה על דעתו ולאזרח אין יכולת אמיתית לדעת האם פס"ד נכון או מוצדק. משכך הקראת פס"ד מבלי לחשוף את האזרח להליך המתנהל אינו מועיל לשקיפות.
שאלות 3 ו-4 תלויות זו בזו, האם חושפים דברים שלא נוחים לגוף החושף והאם יש לגוף החושף יכולת שליטה בכך? אחד העקרונות העיקריים של השקיפות היא כי שקיפות צריכה לחול ללא סייגים, מעת שאנחנו נותנים שליטה לגוף החושף ביכולת לבחור מה לחשוף ומתי, אנחנו למעשה מאפשרים לו לקבוע מה תהיה דעתנו עליו ואת האפשרות להסתיר את הדברים אשר הוא אינו רוצה שנראה. שקיפות שאינה חלה ככלל אלא ניתנת לשליטתו של הגוף המבוקר לא רק שלא משרתת את השקיפות אלא אף מעוותת את המצב הקיים ומשמשת את הגוף להאדיר את עצמו במסווה של שקיפות.
למעשה להחלטת הנשיאה אין כל קשר לשקיפות, להיפך. היא משתמשת בהחלטה כמהלך פופוליסטי ומציירת אותו כשקיפות, כשלמעשה הוא מאפשר לה לבחור מה להציג ורק כאשר זה נוח לה שזה האנטיתזה של שקיפות. אם ברצונה של הנשיאה להגביר באמת את השקיפות בבתי המשפט צריכה הנשיאה להורות על שידור חי של הדיונים עצמם כפי שהתחילו בשנה שעברה כפיילוט בעליון שהיה מהלך מבורך, על הוספת בית המשפט העליון למערכת נט המשפט, פרסום פרוטוקולים בו ופתיחת נט המשפט לעיון הציבור. ישנם לא מעט דברים שניתן לעשות כדי להגביר את אמון הציבור ולייצר שקיפות במערכת. הקראת פסקי דין שהיא למעשה מסיבת עיתונאים להאדרת השופטים אינה אחד מהם.
צריך לציין גם את המחוקק שהשאיר את שיקולי פומביות הדיון והשקיפות בידי בית המשפט ולא קבע לכך כללים נאותים. ראוי כי המחוקק יקבע בחוק כי בתי המשפט בישראל יפעלו בשקיפות וכי חוסר השקיפות במקרים בהם קיימת פגיעה ממשית בצנעת הפרט יהיה החריג, שזה בדיוק הפוך מהמצב היום.
יותם אייל הוא עו"ד ומנכ"ל הפורום המשפטי למען ישראל
