דעה
מירון 2025: האם שוב נעמוד דוממים מול הטרגדיה?
אחרי אסון מירון בשנת 2021, בו נהרגו 45 בני אדם ונפצעו עשרות, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שפרסמה דו"ח מקיף ומעורר מחשבה. הדו"ח כלל המלצות אופרטיביות ואישיות: קביעת רשות ממלכתית אחת שתנהל את ההילולה, שיפור תשתיות המקום, קביעת מגבלות תפוסה והפסקת הפעלת האירוע בידי עמותות פרטיות.
במסיבת עיתונאים שנערכה השבוע במירון, הוצג מתווה ההילולה אשר תתקיים השנה בערב שבת. האתגר המרכזי השנה נובע מכך שההילולה חלה בערב שבת, בדומה לשנת האסון בתשפ"א. המשמעות היא צמצום משמעותי בשעות האפשריות לעליית הציבור להר.
המתווה כולל, בין היתר את הגדלת מתחם ההילולה, סדרנות, הכשרת דרך יציאה נוספת מהמתחם, ריבוי אירועים בו זמנית וכן קיום הדלקות גם בשעות הבוקר.
מאז אירוע קשה זה, אני מוטרד מאד מקיומו של אירוע זה בכלל, קל וחומר, בין היתר, כנגזרת של אירועי השריפות האחרונים משולב עם יישום חלקי של המלצות ועדת החקירה הממלכתית לאסון לצד התדרדרות תפיסת המנהיגות והאחריות.
טרדה זו מביאה אותי לחשיבה שחלילה נחזור למראה של המוני חוגגים, צווחות כאב, פינוי פצועים – והתחושה שההיסטוריה חוזרת. ואני תוהה האם למדנו משהו מאסון 2021 ונראה שהתשובה מורכבת.
אז מה השתנה מאז?
אי אפשר להתעלם מהשינויים שכן נעשו. חלק מהמלצות הוועדה יושמו – חלקית או באופן מדורג. הוקמה רשות ממונה על ניהול ההילולה, בהובלת משרד הדתות, תוך ניסיון לייצר תיאום טוב יותר בין המשטרה, מד"א, כבאות, וגורמים מקצועיים נוספים; הוכנסו פתרונות פיזיים לשטח ההר, כגון שבילי מילוט חדשים, פיזור הקהל על פני מרחבים רחבים יותר, והצבת מצלמות שליטה ובקרה; הופעלה מערכת ניהול קהל חכמה, עם חלוקה למתחמים והגבלת כניסות באזורים מועדים לעומס – יוזמה של משרד הפנים ומשטרת ישראל; חלק מהדרישות ההנדסיות לבטיחות (כמו גידור, סימון, תיאום עם כוחות חירום) מולאו בפועל.
אבל מה לא נעשה?
נראה במבחן היישום, השינויים אינם מספקים. הניהול נותר מבוזר – לא קמה רשות ממשלתית עצמאית ומקצועית כנדרש, אלא גוף זמני, עם סמכויות מוגבלות; לא נקבעו מגבלות ברורות על מספר המשתתפים – והלחצים הפוליטיים המשיכו לעצב את אופיו של האירוע; אחריות אישית לא מומשה – אף גורם בכיר לא נדרש לשלם מחיר אישי או ציבורי על הכשלים שנמשכים מאז האסון הראשון; המעורבות של עמותות וגורמים פרטיים נמשכה, והאחריות נותרה "מבוזרת" ובלתי ניתנת לאכיפה אפקטיבית.
אחריות אישית ומערכתית היא לא רק עקרון מוסרי. היא אבן יסוד בתרבות שלטונית בריאה, בבניית אמון הציבור, וביכולת למנוע את האסון הבא. כשאחריות לא נלקחת – גם תמריצי התיקון נעלמים. כשהמנגנון לא דורש דין וחשבון, הביקורת הציבורית מאבדת משמעות.
דו"ח ועדת החקירה מ-2021 לא הסתפק בביקורת מקצועית, אלא קרא להנהגה לגלות מנהיגות ערכית – "שקיפות, יושרה והכרה בכשלים הם תנאים הכרחיים למניעת האסון הבא".
בלי תרבות של אחריות, גם המלצות טובות אינן מספיקות.
אירועים רבי משתתפים מחייבים ניהול ממלכתי אחראי, מתואם ומפוקח. לא מתוך חוסר אמון בציבור המשתתפים, אלא מתוך הכרה בערך החיים – שהוא ערך עליון. אין שום סיבה שהילולה תוביל למוות.
אסון פוטנציאלי חלילה עלול להוות תזכורת כואבת לכך ש"שינויים קוסמטיים" אינם תחליף לשינוי עומק. נדרשת החלטה אמיצה לאחד את הניהול, למנות אנשי מקצוע מוסמכים, להגביל קהל לפי תקני בטיחות – גם אם זה לא פופולרי פוליטית. זה מבחן למנהיגות, ולא רק למערך ההצלה.
הבעיה אינה רק טכנית או מבצעית – היא ערכית. ההחלטה האם להמשיך ככה או לשנות כיוון – מונחת לפתחה של הממשלה, של הכנסת, ושל כל אחד מהשרים. אם מסתפקים בהבטחות, ועדות, והצהרות – נשלם כולנו את המחיר. וזה מחיר שאנחנו כבר לא יכולים להרשות לעצמנו. מירון 2025 - רק שלא יחזרו על עצמם אירוע מירון 2021.
יאיר אבידן, יו"ר הועדה המייעצת – מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן
