כלכלות אינן קורסות ביום אחד אלא מתפוררות לאט־לאט, בשקט. בישראל של 2025 זה קורה דרך תופעה חדשה יחסית: הגירה של ישראלים משכילים, יצרניים, משלמי מסים ומשרתי מילואים. זו לא עוד בריחת מוחות נקודתית של פרופסורים או מהנדסי הייטק, אלא מגמה רחבה ששומעים עליה בכל שיחה. לפי הלמ"ס, נכון לספטמבר 2025 היו כ־79 אלף ישראלים שיצאו מהארץ והוגדרו כ"מהגרים", לעומת כ־21 אלף שחזרו. כלומר, המאזן הפנימי בקרב ישראלים היה שלילי ועמד על כ־58 אלף איש. בשנה שלפניה המספר הזה עמד על פחות מחצי: 27.5 אלף איש.
הלקח ההיסטורי ברור: בהונגריה, תחת ויקטור אורבן, ובמידה רבה גם ברוסיה של פוטין, שחיקת המוסדות הדמוקרטיים לא נמדדה רק בצנזורה או בחוקים חדשים, אלא גם בגלי הגירה שקטים של מעמד הביניים היצרני, שהוא הבסיס של כלכלה מפותחת ומתפתחת. אלו היו האנשים שבחרו לעזוב.
במונחים רפואיים, התופעה מזכירה את תחום האונקולוגיה: בשלב הראשון הבעיה לא מורגשת, מתפתחת באיטיות ובשקט, וכשמגלים אותה זה מאוחר מדי. בישראל, היא עשויה להיות שקטה אפילו יותר. המספרים שמצביעים על הגירה שלילית קפצו, אך לא בטוח שהם מתארים נאמנה את התופעה מכיוון שאין מדובר בהגירה קלאסית, אלא ב"תחלופת אוכלוסיה". אלו שיוצאים הם צעירים, חילונים, משכילים ובעלי הכנסה גבוהה; ואלו שנכנסים במקומם הם פעמים רבות דתיים או חרדים, בעלי תרומה כלכלית נמוכה לפריון ולבסיס המס. המשמעות היא שהמערכת מאבדת מנועי צמיחה, והתוצאה עשויה להיות פגיעה אנושה בחדשנות, בפריון ובצמיחה.
המשמעות הרחבה יותר היא שבעתיד המגמה הזו עלולה להכריע את כיוון המשק כולו — ממש כפי שקרה במקומות אחרים שסבלו מפופוליזם ופנאטיות דתית, נכנסו למלחמות פוליטיות אינסופיות או פגעו פגיעה אנושה במשטר הדמוקרטי — היחיד שמאפשר יצירתיות. בניגוד לשאר המשפיעים, העוזבים נכללו ברשימה לא בגלל מה שהם עושים כאן, אלא בגלל מה שהם כבר לא יעשו.
