בית המשפט: התחייבות של אי-תחרות של בעלים בחברה, שאינה קצובה בזמן - לא בהכרח תיאכף
פסק דין חדש קובע כי במקרים בהם בעל מניות בחברה מחזיק באחוז נמוך – הסכם אי תחרות לתקופה לא קצובה עשוי שלא להיאכף. בעוד הפסיקה אינה חפה מספקות, היא מדגישה את החשיבות בניסוח מדויק, מאוזן ותחום בזמן של התחייבויות לאי-תחרות
בית משפט השלום בחדרה דחה לאחרונה תביעה של חברת "מ.פ.ל אנרגיה ירוקה" נגד שני מנהלים בכירים לשעבר, אב ובנו, שהואשמו בהפרת הסכם אי-תחרות. החברה דרשה פיצוי של 400 אלף ש"ח בטענה שהשניים החלו לשווק מוצר מתחרה.
הרקע:
גיא ואחותו היו בעלי מניות בחברת מגן. חנוך אביהם פיתח פטנט ל"מתקן אוורור בעבוע צף", שהוקנה למגן, ומוסחר בפועל תחת חברת בת חדשה, ששמה מ.פ.ל, ושבה החזיקה מגן במקור 70%. בחברת הבת מ.פ.ל הוכנסו עם הזמן שותפים, ואחזקות מגן דוללו.
מ.פ.ל עוסקת בפיתוח טכנולוגיות לטיהור שפכים. הנתבעים, חנוך וגיא מגן, ניהלו את מ.פ.ל במשך שנים והחזיקו בה בעקיפין באמצעות חברת מגן המשפחתית. מגן המשיכה לקיים פעילות עסקית משלה במקביל. בעקבות סכסוך עסקי, עזבו חנוך וגיא את מ.פ.ל בשנת 2016 ונחתם עימם הסכם פרידה, כעובדים, שבו התחייבו שלא להתחרות בחברה במשך שלוש שנים.
זמן קצר לאחר עזיבתם, גילה מנכ"ל מ.פ.ל כי באתר האינטרנט של חברת מגן מפורסם מוצר בשם "מאוורר שטח". לטענת מ.פ.ל, מדובר במוצר המתחרה ישירות בטכנולוגיה שלה, ועל בסיס פרסום זה הגישה תביעה לפיצוי כספי בסך 400 אלף ש"ח. מ.פ.ל הסתמכה על תנאי אי-תחרות שנוסחו, בנוסחים שונים, הן בהסכם הפרישה, הן בהסכם ההעסקה, והן בהסכם השותפות בין הצדדים. בהסכם השותפות נקבע, שכל עוד מגן בעלת מניות ב.מ.פ.ל (ולמשך 3 שנים לאחר מכן), היא תהיה מנועה מתחרות במ.פ.ל.
פסק הדין:
שתי השאלות המעניינות ביותר שעלו בפסק הדין הינן: האחת - כיצד מיישבים את הסתירה בין תקופות אי התחרות, זו שקבועה בהסכם הפרישה (3 שנים מעת הפרישה) וזו שקבועה בהסכם השותפים (3 שנים שיתחילו להיספר רק כשמגן תחדל להיות בעלת מניות לחלוטין במ.פ.ל, ולמעשה מדובר בתקופה שעשויה להיות נצחית); והשנייה - האם אכן הופרה תניית אי-התחרות.
לעניין השאלה הראשונה, ביהמ"ש קבע מספר קביעות מעניינות. התברר שבתקופה הרלבנטית החזיקה מגן, לאחר שדוללה, במספר אחוזים בודדים (בעוד שבעת שחתמה על אי התחרות החזיקה 70% במ.פ.ל). עניין זה, שהצטרף לעובדה שבהסכם הפרישה המאוחר של גיא וחנוך מתפקידיהם נקבעה כבר תקופת אי תחרות קצובה של 3 שנים מעת הפרישה, הוביל את ביהמ"ש לקביעה הבאה: אין הצדקה להחיל תקופת אי-תחרות שונה, ארוכה יותר ובלתי קצובה, על מגן בשל היותה בעלת-מניות במפל.
למעשה קבע ביהמ"ש, שתניית אי התחרות המקורית הפכה להיות בלתי סבירה בדיעבד ונוגדת את תקנת הציבור – הן בשל שיעורי האחזקות הדלים של מגן כבעלת מניות, והן בשל כך שההסכמה המאוחרת בהיבט דיני העבודה הייתה כן לתחום את אי-התחרות לתקופה קצובה. לכן, אין בנמצא טעם מניח את הדעת שבעטיו יחולו תקופות אי-תחרות שונות: שלוש שנים קצובות ביחס לחנוך וגיא מחד גיסא, ומאידך גיסא – לגבי מגן, שלוש שנים מהיום שבו תחדל להיות בעלת-מניות במפל. לכן נקבע, שהתחייבות כלל הנתבעים צריכה להיות אחידה וקצובה – 3 שנים מעת הפרישה של גיא וחנוך.
לעניין השאלה השנייה - האם התקיימה תחרות בפועל - החברה טענה כי עצם הפרסום באתר מהווה הפרה של תניית אי-התחרות. הנתבעים טענו מנגד כי היה ידוע ל.מ.פ.ל שהמוצר הוצג באתר של מגן עוד לפני סיום העסקתם, וכי בכל מקרה לא בוצעה כל מכירה בתקופת אי התחרות. הם הדגישו כי המוצר מיועד לשימושים שונים וכלל אינו מתחרה בטכנולוגיה של החברה.
בשאלה זו פסק בית המשפט, כי תניית אי התחרות נוסחה בלשון רחבה, גורפת ועמומה. לא הוגדר מהו תחום הפעילות של מ.פ.ל לצורך אי-התחרות, ועניין זה פועל לרעתה במספר מישורים: האחד - על מ.פ.ל מוטל הנטל להוכיח את עיסוקיה (לצורך בחינה האם הופרה התחרות); השני – שדרך המלך להוכחת תחום עיסוקה של מ.פ.ל הנו באמצעות חוות דעת חיצונית (ולא עדות של עובדיה, שהנם בעלי אינטרס מובן בתוצאות ההליך, ולכן עדותם בעלת משקל נמוך, ובנסיבות העניין גם לא נתמכה בראיות מספקות); והשלישי – ניסוחה של תניית אי התחרות היה כה עמום וחסר, עד שיש לפרשו בצורה מצמצמת לטובת הנתבעים כנגזרת מהעיקרון של צמצום אי התחרות למינימום.
בנוסף לכך, פסק ביהמ"ש שלא הוכח שהנתבעים הפרו את תניית אי התחרות. ביהמ"ש הדגיש כי פרסום באתר אינטרנט כשלעצמו אינו מהווה פעילות עסקית אסורה, ואף לא הוצגו ראיות לפניות ללקוחות או למכירות בפועל בתקופת אי התחרות - מה גם שכאמור מ.פ.ל לא הוכיחה שאכן מדובר בטכנולוגיה מתחרה, ואף ככל הנראה מ.פ.ל ידעה זמן רב מראש על הפרסום האמור ללא כל טענה.
למרות שפסק הדין ראוי ומנומק היטב, יש חלקים בפסק הדין שלעמדתנו אינם נקיים מספקות. אחת מהקביעות למשל הנה, שמאחר שרק מגן חתומה על הסכם השותפים, הרי שגיא – בעלי השליטה המשותף בה, אינו חייב באי תחרות. זוהי מסקנה שמתעלמת מהעובדה שגיא הנו הרוח החיה בחברת מגן, ומתירה לבעלי חברה לעקוף תניית אי-תחרות בצורה מלאכותית. גם בנקודה של הפרשנות לגבי אי היות תניית אי-התחרות תקפה לגבי מגן כבעלת מניות – אף שהנימוק היה פרשני והגיוני בנסיבות העניין הספציפיות, יש להיזהר בפרשנות מעין זו, כיוון שבעולם העסקי מקובל שבעלי מניות יקחו על עצמם הגבלות אי תחרות שאינן קצובות בזמן, ולמעשה פסיקה מעין זו יוצרת אי-ודאות לחוזים בעולם העסקי, ולדרך שבה צדדים רוצים לכלכל את צעדיהם.
בהקשר השלישי – איננו סבורים שנכון לקבוע שדרך המלך להוכחת תחום העיסוק של חברה הנו בחוות דעת חיצוניות יקרות, אלא לקבוע שעל החברה להביא ראיות טובות ומספקות לתמיכה בתצהירם של עובדי החברה, שאחרת יינתן להן משקל נמוך יחסית.
על כל פנים, פסק הדין מצביע על חשיבות איכות ודיוק הניסוח של תניות אי-תחרות ומזהיר אותנו שלעיתים "תפסת מרובה לא תפסת" – דווקא ניסוחים גורפים ועמומים עשויים שלא להיות מכובדים בסופו של יום, ונדרש סעיף מאוזן ומדויק על פני סעיף רחב וגורף, שעשוי להיתפס כשרירותי ובלתי אכיף בסופו של יום.
עו"ד יגאל קולוף הוא שותף במחלקה המסחרית במשרד עורכי הדין וקסלר ברגמן ושות', עו"ד יפעת לוטינגר הינה מהמחלקה המסחרית במשרד וקסלר ברגמן ושות'.
d&b – לדעת להחליט
