אפס מנהלות בצמרת האוצר: ההשלכות הקשות של הדרת נשים על משפחות בישראל
לפני כמה ימים גיליתי לתדהמתי, כי בצמרת משרד האוצר לא מכהנת כיום ולו אישה אחת – לא בראשי האגפים, לא סביב שולחן ההנהלה, לא בתפקידי קבלת החלטות בשום מקום. אולי זה משהו שלא היה צריך להפתיע אותי, כי הרי לא מדובר בתופעה חדשה או חולפת. מדובר בהדרה שיטתית, שמייצרת מדיניות כלכלית עיוורת לצרכים של חצי מהאוכלוסייה.
כאשר במשרד המוביל את קובעי המדיניות הפיסקלית, הרגולטורית והפנסיונית של מדינת ישראל אין ייצוג נשי, המשמעות היא אחת: אין מי שתשמיע את הקול הנשי, אין מי שתוודא שמתקבלות החלטות שמתחשבות בפערים המובנים הקיימים ממילא בשוק העבודה ובמנגנוני ההפרשה הפנסיונית. לא מדובר רק באי־שוויון סמלי. מדובר בהטיה מסוכנת שמשפיעה ישירות על מבנה התקציב, על סדרי העדיפויות הלאומיים – ובעיקר, על מעמדן הכלכלי של נשים.
הדרת נשים ממוקדי קבלת ההחלטות באוצר מבטיחה כי גם בעשור הקרוב, לא ייבחנו פתרונות מותאמים לאתגרים הכלכליים הייחודיים לנשים: תוחלת חיים גבוהה יותר, פערי שכר ממוסדים, חופשות לידה בלתי מתוקצבות, יציאה תכופה ממעגל העבודה לטובת טיפול בילדים או בני משפחה, קצבאות פנסיה נמוכות יותר – וכל זאת מול עלייה ביוקר המחיה והזדקנות האוכלוסייה.
בתפקידי אני מלווה נשים רבות שאינן יודעות מהן זכויותיהן או כיצד להתנהל כלכלית. רבות מהן לא מודעות לכך שהן זכאיות לקצבת שאירים, לקצבת נכות או פיצויים מקרנות פנסיה. חלקן לא קוראות את תלוש השכר, לא דורשות הפרשות כחוק – ולא משום שהן "מתעצלות", אלא כי המערכת עצמה אינה נגישה להן.
כל עוד ההנהגה הכלכלית לא משקפת את המגוון החברתי בישראל – הנשים יישארו מאחור. הפערים יעמיקו, והמדינה תמשיך לשלם מחיר כלכלי כבד: נשים פחות עצמאיות כלכלית תלויות יותר במערכת הרווחה, צורכות יותר שירותים סוציאליים, ולעיתים אינן מצליחות לבנות בסיס פיננסי יציב לאורך החיים.
ההשלכות של הדרת נשים אינן נעצרות ברמת המדיניות. הן מחלחלות אל תוך תכניות ממשלתיות, חלוקת משאבים ויעדי מדידה כלכליים. תקציבים לתחומי חינוך פיננסי, קידום תעסוקת נשים או עידוד חיסכון פנסיוני לא יופיעו כשאין אף קול נשי סביב השולחן. לא יקבעו חוקים שמקנים ביטחון לעצמאיות, ולא יוענקו תמריצים למעסיקים שיקדמו נשים לתפקידי ניהול. בהיעדר פרספקטיבה מגדרית, ההזנחה פשוט מתמשכת.
המציאות החריפה שבעתיים מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. נשים רבות נותרו לנהל את משק הבית והעסק לבדן, בזמן שבני זוגן משרתים במילואים, או נעלמו ממעגל הפרנסה עקב פציעה או מוות. דווקא בתקופה כזו, נדרשת נוכחות נשית בגופי קבלת ההחלטות – כדי לוודא שהמענה הכלכלי שניתן אכן מתכתב עם המצוקות בשטח.
פגשתי אלמנות שנכנסו לחובות קשים רק כי לא ידעו לבחון את תנאי ההלוואות שהוצעו להן. אחרות חתמו על פיקדונות בנקאיים מבלי לדעת את הריבית, או הפסידו כספים בשל חוסר מודעות לזכויותיהן. כשאין ייצוג נשי – גם לא קיימת שפה שמתחשבת באתגרים האמיתיים של נשים שמנהלות את הבית לבד, ומנסות לייצר ודאות כלכלית במצב של כאוס מתמשך.
זו לא בעיה של נשים – זו בעיה של מדיניות. הדרת נשים ממוקדי קבלת ההחלטות באוצר אינה רק כשל מגדרי – היא כשל ניהולי, חברתי וכלכלי. ככל שמערכת קבלת ההחלטות תישאר חד־ממדית, כך גם התוצאות תהיינה לא רלוונטיות לצרכים של הציבור כולו.
אם מדינת ישראל רוצה לתקן את העיוותים המבניים שמאפיינים את הפערים הכלכליים בין גברים לנשים – עליה להתחיל קודם כול בצמרת. רק כאשר נשים תהיינה שותפות אמיתיות לעיצוב המדיניות הכלכלית – ניתן יהיה לדבר על שוויון כלכלי, לא רק כהצהרה – אלא כמציאות.
אדוה חנקין היא מתכננת פיננסית
