באמצע אוגוסט פרסם שר החינוך יואב קיש הודעה שכל מורה ומנהל שהשתתף בסרטון נגד ההרעבה בעזה יזומן לבירור. "לא נאפשר להכניס פוליטיקה לבתי הספר", כתב קיש למרות שהמורים לא הכניסו פוליטיקה לבתי הספר אלא הביעו דעתם כחוק. כך נראית הקדנציה של קיש: עיסוק בעניינים תפלים, מקרתיזם וסתימת פיות, התחנפות בלתי פוסקת לבוחרי הליכוד וזריעת אווירת פחד תוך הרס המערכת.
אחת השאלות הקשות הנלוות לשאלה עד מתי תחזיק הממשלה הזו היא כמה נזק עוד יגרום קיש למערכות החינוך וההשכלה הגבוהה. אחת הדוגמאות המובהקות היא רפורמת תגבור לימודי היהדות שמקדם קיש. כל כך הרבה ארגונים פלורליסטים פועלים להעצמת הזהות היהודית בציבור החילוני. אלא שבמקום לגבש איתם רפורמה, קיש הודיע על תוכנית שמעדיפה יהדות אורתודוכסית וכוללת את הרעיון ההזוי של בחינת מיצ"ב בתנ"ך. סביר שהיא תימחק ברגע שיגיע שר חדש, אבל זה כבר יהיה אחרי הפריימריז.
בתוך בליל מאבקי הכוח שקיש מנהל, כמו שדה הקרב שפתח במועצה להשכלה גבוהה, מצב מערכת החינוך רחוק מלהיות מזהיר. הכיתות עמוסות, איכות המורים בירידה ותקציב החינוך המיוחד בנסיקה מטאורית, באופן שעשוי לאיים על המערכת כולה. פסגת הקדנציה של קיש היתה אמורה להיות, אולי, יישום דו"ח ועדת שפירא שהמליצה איך להפסיק את הגידול המהיר בתקציב החינוך המיוחד. אבל קיש הודיע שהוא דוחה את יישומו, לאחר שהבין שאין לו שום יכולת לגייס את המימון עבורו. את הבעיה הוא בחר להשאיר לממשיכו.
ועדיין, הבעיה האסטרטגית הקשה ביותר של מערכת החינוך היא ללא ספק היעדר תוכנית הליבה בחינוך החרדי. לא רק שקיש הסכים מראש שיהיה לו שר לענייני חינוך חרדי במשרד, הוא נאבק ככל יכולתו לאפשר לו למנוע החלת תוכנית ליבה.
