"המטרה היא לשמור קרקע ליהודים": מה מסתתר מאחורי מחאת הדרוזים
"המטרה היא לשמור קרקע ליהודים": מה מסתתר מאחורי מחאת הדרוזים
הקמת טורבינות רוח ברמת הגולן היא רק טריגר לאי שקט שתוסס כבר עשורים בשל מצוקה תכנונית בתחום הדיור. תושבי היישובים הערביים והדרוזיים נאלצים לבנות באופן לא חוקי בהיעדר תוכניות בנייה, ונקנסים על כך במאות אלפי שקלים
"חוק קמיניץ וחוק הלאום הם קו פרשת מים מבחינת העדה הדרוזית, אלה שני אירועים שבעקבותיהם הבנו שאנחנו צריכים להתנהל אחרת", אומר פארס לאלווי, פעיל חברתי ומנהל קמפיינים דיגיטליים בעמותת סיכוי־אופוק. רפיק חלבי, ראש המועצה המקומית דלית אל כרמל, מוסיף: "חוק קמיניץ הוא חוק דרקוני וגזעני ששואב את הכוח מחוק הלאום". הדברים נאמרו בשיחה עמם בעקבות מחאת הדרוזים בגולן.
אתמול (מוצ"ש) הורה נתניהו להרגיע מעט את הרוחות, ואחרי ימים של עימותים בגליל ובגולן, הורה לעצור היום את העבודות להקמת טורבינות רוח בגולן בתום הערכת מצב לילית עם המפכ"ל וראשי המל"ל והשב"כ, ובניגוד לעמדת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר.
ההפגנות פרצו כמחאה נגד הקמה של טורבינות רוח, אך על פי הדוברים זהו רק הגפרור שהצית את האש. הדלק הוא מצוקה תכנונית בכלל ובמיוחד בתחום הדיור. הבעיה - חוסר היכולת לבנות בישובים הדרוזיים. אפשרויות הפיתוח מצומצמות בגלל שתוכניות המתאר של הישובים לא מעודכנות ומשום שהממשלה לא מאפשרת לישובים להתרחב על קרקעות בבעלות המדינה.
הפתרון שהתושבים מצאו הוא בנייה של בתים על קרקע בבעלותם שייעודה חקלאי. לאורך שנים התחושה הייתה כי הממשלה מעלימה עין משום שהיא לא נכנסה ליישובי הדרוזים ולא בוצעו הריסות. חוק קמיניץ שינה את המצב משום שהוא מאפשר לקנוס במאות אלפי שקלים ובכך מאפשר לבצע אכיפה אך מונע את החיכוך. אלא שהוא מכביד על התושבים, בשעה שאין אלטרנטיבה אחרת למעט בנייה לא חוקית.
חלבי מספר כי "מתוך 4,500 בתים בדלית אל כרמל, 75% מהם בנויים בצורה לא חוקית. יש לנו צורך בעוד כ־250 בתים חדשים מדי שנה". על פי עמותת סיכוי־אופוק ברשויות דרוזיות יש 3,177 מבנים לא מוסדרים, 2,564 מהם נבנו בשטח שבו מקודמת כעת תוכנית בנייה.
מוסדות התכנון של המדינה אישרו בשנים האחרונות תוכניות בנייה בישובים דרוזיים שמכוחן אפשר על הנייר להוציא היתר לבניית כ־20 אלף בתים. הבעיה היא שהן חלות על קרקעות פרטיות שמחייבות הליכי איחוד וחלוקה, וכרוכות גם בהקצאה של נתח של כ־30% ולעיתים יותר מהמגרש לצורכי הציבור, למשל לכביש, מדרכה או גינה. חלבי מסביר כי עבור בעל הקרקע מדובר באובדן של מיליוני שקלים.
"אם מתוך 6 דונם צריך להפריש 2 זה אובדן של 3 מיליון שקל. וגם אם עברנו את זה, יש צורך בתכנון מפורט שלוקח הרבה מאוד זמן. תוכנית המתאר החדשה של הישוב מתעכבת מעל לשלוש שנים במוסדות התכנון, ויש כמה תוכניות מפורטות שאנו מנסים לקדם, אחת מהן למשל תקועה כבר חמש שנים בהליכי תכנון", אומר חלבי. "אנשים עבריינים בעל כורחם. אפשר היה למצוא פתרון אם היו מאפשרים לנו להתרחב כמו שמאפשרים לנשר, טירת הכרמל או יקנעם. אבל, בוא נאמר את האמת, יש כאן קו שהמטרה שלו היא לשמור את הקרקע ליהודים ולמנוע אותה ממי שאינו יהודי. כל זה מתחבר עם התפיסה הלאומנית, אם תרצה, של הממשלה. את כל הסיפור הזה המציאה תנועת רגבים שסמוטריץ היה מוביל שלה".
לאלווי, תושב עספיא, אומר: "תוכנית המתאר של הישוב אושרה ב־1978. אופק ההתפתחות שלה היה עד 1998, כך שאני חי היום על פי צרכים שהיו לפני 25 שנים. אני אישית רוצה להתחתן ושיהיה לי בית. אין לי אפשרות חוץ מלבנות באדמה הפרטית שלי, אבל האדמה הפרטית שלי מוגדרת כחקלאית. אם תבוא לעספיא ב־4 אחר הצהריים תעמוד שעה בפקק, בכפר שלחצות אותו לוקח ארבע דקות. זה פיצוץ אוכלוסין מטורף. ברגע שאין תוכניות מתאר זה פוגע גם בחינוך, בתרבות, בספורט. אין בתוכנית המתאר אזורים שמאפשרים הקמת אולמות ספורט או תרבות, לכן אנחנו בהידרדרות מוחלטת. אין קבוצות ספורט בעספיא ואין חינוך בלתי פורמלי. יש כאן אלימות ופשיעה. כדי לחנך את הילדים שלי אני שולח אותם לחיפה. אני מאשים גם את ההנהגה שלנו, אני לא אומר שזה רק המדינה. אבל צריך שניים לטנגו. בסוף מי שנדפקים אלה הם בני הדור הצעיר".
לדעת חלבי "יש רק פתרון אחד: לעשות לגליזציה למצב הקיים. אחרת אי אפשר לצאת מזה. שרי השיכון דואגים לדיור אצל חרדים, אבל לי אין לובי ואין כוח פוליטי. אני לא יכול ללחוץ על הממשלה כמו בן גביר. אני לא מתנחל, לא נער גבעות, לא יהודי. אז מה נשאר? אני רק שכיר חרב ששירת בצבא".
