לידיעת משרד התחבורה: 70 אוניות ממתינות לפריקה בעלות של 1.4 מיליון דולר ביום
משרד התחבורה שיבח בשבוע שעבר את נמלי הים על התמודדות יוצאת דופן עם אתגרי המלחמה, רק שבמקביל עשרות אוניות ממתינות לפריקה בעלות של מיליוני שקלים, והמספרים האלו מתגלגלים ישירות לכיס של הצרכן
משרד התחבורה הוציא בשבוע שעבר הודעה על התמודדות יוצאת דופן של נמלי ישראל עם אתגרי המלחמה, רק שבאותו זמן כ־70 אוניות המתינו לפריקה, בעלות משוערת של 1.4 מיליון דולר בכל יום שעובר. בפגישה עם חברת נמלי ישראל (חנ"י) אמר מנכ"ל משרד התחבורה משה בן זקן כי גם בימים שבהם נורו אלפי טילים על ישראל הנמלים המשיכו לתפקד בנחישות ובמקצועיות ולשמור על עורק החיים המרכזי של המשק פתוח. עוד הוסיף כי מאז פתיחת הנמלים החדשים צומצם מאוד זמן ההמתנה של אוניות בכניסה לנמלים, ובעקבות זאת צומצמו עלויות הלוגיסטיקה והוגברה התחרות.
אומנם הנמלים המשיכו לעבוד באופן רציף במקביל לאיומי המלחמה והאתגרים הגדולים, ומעבירים בכל שנה כ־60 מיליון טון מטענים חיוניים, אלא שלא ניכר כי זמן ההמתנה של האוניות צומצם. בתחילת השבוע, ב־8 ביוני, המתינו 69 אוניות לפריקה, ויום למוחרת המתינו 68 אוניות. מדובר בפקק ימי שעולה למשק הישראלי מיליונים ביום. עלות המתנה לאונייה קטנה נאמדת ב־10 אלף דולר ביום, ו־30 אלף דולר לאונייה גדולה. ולעלויות אלו צריך להוסיף את פרמיית הביטוח שזינקה לספינות שמגיעות לישראל עקב הסכנה הביטחונית. המשמעות היא שהיבוא דרך הים, שחולש על 90% מהיבוא לארץ, התייקר משמעותית, והמספרים האלו מתגלגלים ישירות לכיס של הצרכן.
"גם אם אין מדד מדויק, אף אחד לא נמצא בעסק הזה כדי לפסיד כסף", מסביר נשיא לשכת הספנות, יורם זבה. "מדובר באוניות שממילא משלמות המון כסף כדי להגיע לכאן. ספינה מתקדמת ב־30 קמ"ש, אין לה שום דרך להתמגן מטילים, אין לה איך להתחבא, יש לזה משמעויות דרמטיות על הביטוחים. תוסיפו לזה שאונייה יכולה להמתין כאן חודש, בעלות של 20 אלף דולר בממוצע ליום, בזמן שבטורקיה היא היתה ממתינה רק שלושה ימים, ותבינו לבד שמישהו צריך לשלם על זה, וזה לא יהיה הקבלן או היבואן, שממתינים לסחורה שלהם. אחרי פרוץ המלחמה היתה ירידה במטענים כי 40% מהמטען הכללי, מכולות, רכבים ודלק, חששו לבוא לכאן. עמדנו על 25-20 אוניות ביום בלבד. בתחילת השנה כבר עמדנו על 50 פלוס אוניות בהמתנה. אבל המצב השתנה, השמועה נפוצה שיש חזרה לשגרה, בעיקר בברזל, האוניות והיבוא חזרו, אבל אין מי שיפרוק את האוניות.
"לנמל חיפה יש 5 ק"מ חוף, לאשדוד 5 ק"מ חוף, לנמלים החדשים בחיפה ואשדוד יש 800 מטר כל אחד, ולמספנות ישראל יש ק"מ חוף. למרות זאת המספרים מראים שמחצית מהאוניות מגיעות למספנות ישראל, רובן של מתכות, ואין ספק שבנמל מספנות ישראל עובדים טוב ויעיל וגם בסופי שבוע, ולכן יש תיעדוף שלו. אבל יש עוד אוניות ואין מספיק צוותים בארץ לקלוט את כל הסחורה. זה קורה בימים שכמות האוניות רק הולכת וגדלה. אסדרת הנמלים היתה אמורה לעוזר, אך אליה וקוץ בה, הנמלים החדשים עדיין בהרצה, ובמקביל חסר כוח אדם שאף אחד לא מגייס. לדוגמה באשדוד יש ויכוח אם להביא עובדים קבועים או זמניים, כי לא יודעים מה יהיה בעתיד. על רקע מאבקי ועדי עובדים וכמובן גיוס למילואים, יש מחסור קריטי של מאות עובדים. זו בעיה שהיתה מוכרת עוד לפני המלחמה, אך גיוס העובדים למילואים רק החמיר אותה".
בנוסף לסוגיית כוח האדם, קיים אתגר הכוח המקצועי. כבר היום יש מחסור חמור בנתבים, וברשות הספנות מתגבשת תוכנית שתאפשר לקציני ים שהגיעו לגיל 67 להמשיך התפקיד, ובמקביל לגייס חובלים מחיל הים במטרה להכשיר אותם לרבי־חובלים כדי שיעמדו בדרישות התפקיד".
ממשרד התחבורה נמסר בתגובה: "אלמלא הפעולות שננקטו, מספר האוניות הממתינות היה צפוי להכפיל את עצמו ואף מעבר לכך".
