פרשנות
תביעת הדיבה נגד נתניהו היא הרבה יותר מקרב על השם הטוב של רונן בר
בר מבקש לגרור את נתניהו לבירור האחריות למחדל 7 באוקטובר: ראש הממשלה מתמקד בשעות שקדמו לטבח, ואילו ראש השב"כ לשעבר מצביע על שנים של מדיניות כושלת מול חמאס. אלא שספק אם בית המשפט יוכל להחליף את ועדת החקירה הממלכתית שטרם קמה
תביעת הדיבה של רונן בר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו היא הרבה מעבר לקטטה אישית בין שני האישים על אחריות, אשמה, דימוי ושם טוב; היא פרק נוסף של ועדת החקירה הממלכתית שטרם קמה ואולי תקום; היא חלק מהמאמץ לגרור את נתניהו למגרש בירור האמת שממנו הוא מתחמק. אלא שנתניהו לא מתחמק רק מבירור האמת. מרום תפקידו, הוא מפיל על אחרים, בעיקר על בר, את מלוא האשם והאחריות כדי לטהר את עצמו. וככל שהוא מגדיל את האשם של האחרים, כך יקטן חלקו. זו הטקטיקה וזו גם האסטרטגיה. וכדי להגדיל את אשמת האחרים הוא קושר להם "תיאוריות קונספירציה, מופרכות לא פחות משהן חמורות", כדברי בר.
בר הגיש תביעת דיבה שאמורה לתרגם את התמונה הגדולה שהוא מבקש לגולל לפירוט של טענות דיבתיות שהטיח נתניהו בבר. עובדות וטענות שהן בגדר לשון הרע ולא ביקורת ציבורית לגיטימית. בר מונה פרסומים מהסוג הדיבתי הזה: "מחדלים ופשעים" שייחס נתניהו לראש השב"כ; "שיחות רבות" שקיים בר עם הרמטכ"ל וראש אמ"ן שבהן נדונו "כל הסימנים המעידים"; כי "על אף זאת החליט שלא להתקשר ולעדכן את ראש הממשלה"; כי התובע (בר) החליט לא להתריע לכיתות הכוננות ולכוחות צה"ל בשטח; וכי התובע החליט "לא לפנות את מסיבת הנובה"; כל זאת על אף שהתובע כביכול "ידע על סכנה אמיתית שכן הוא הורה לשלוח צוות טקילה מצומצם". בר אורז את הדברים האלה כ"אסופת טענות שהנתבע יודע שהן שקריות" וכ"עלילת דם על מי שעסק כל חייו הבוגרים, 35 שנה, רובן בשטח, בהצלת חיים".
לפי כתב התביעה, שהוגש באמצעות עוה"ד ראובן בכר, יורם בונן ודורון קול ממשרד פישר, ייחס נתניהו לבר "ידיעה מראש על טבח 7 באוקטובר ובחירה מודעת שלא להתריע מפניו ולא לנקוט צעדים להצלת חיים. הנתבע הציג את התובע כמי שידע, הבין והחליט להימנע מפעולה". במילים אחרות – בר מוצג כאן כבוגד במקרה הגרוע, וכאימפוטנט מושלם במקרה הפחות גרוע. שתי ההצגות הזדוניות האלה אמורות לשרת את הנראטיב לפיו נתניהו לא אחראי ולא אשם, כי איזה סיכוי יש לו להושיע את עם ישראל עם ראש שב"כ כרונן בר?
בתביעה שהגיש, בר השיב לנתניהו על כל אחת מהטענות שהטיח בו – עובדתיות, מקצועיות ופרשניות. אחת לאחת הוא מפרק שקרים "תפקודיים". למשל, על "החלטתו" שלא לפנות את מסיבת הנובה, טוען בר ש"שב"כ אינו עוסק ברישוי ובאישור אירועים, ואינו מנהל מעקב אחר מסיבות". ובעיקר הוא מטיל על נתניהו את האחריות על הובלת מדיניות "השקט בכל מחיר" ברצועת עזה, שנועדה "לשמר את חמאס ככתובת שלטונית". הוא זה שלא אישר ולא קידם מהלכים התקפיים שנועדו לבלום את התעצמות חמאס ולשקם את ההרתעה הישראלית. הוא הכניס כספים לקטאר בניגוד לעמדת השב"כ "על אף שידע כי כספים אלה משמשים בפועל להעצמת הזרוע הצבאית ולחיזוק שלטון החמאס".
ואז קושר בר את המדיניות הגדולה לאסון הקונקרטי: "מדיניות הנתבע – שהוכחה כשגויה – הותירה אפוא את מדינת ישראל תלויה בהתרעה שלא ניתן היה להבטיח לספק, ובחסדי גדר הגבול".
רונן כתב כאן את הגרסה שימסור לוועדת החקירה הממלכתית; גרסה שנועדה להפוך בחזרה את מאזן האחריות בינו לבין ראש הממשלה. בר כתב שמסר לנתניהו במפורש "התרעה אסטרטגית למלחמה", לצד ההבהרה כי "לא נדע לתת יום ושעה".
התהום בין השניים נמתחת בין היתר על שאלת תיחום מועדי החקירה. נתניהו מתמקד "באופן מלאכותי ומניפולטיבי" בשעות שלפני פלישת הנוח'בות, ואילו בר מרחיב את מסגרת הזמן ל"השתלשלות האירועים חודשים ארוכים קודם לכן". וזו תהיה שאלת המפתח במנדט של ועדת החקירה הממלכתית – מהי מסגרת הזמן לחקירת המחדל: שעות, חודשים או שנים שקדמו לאירוע.
הציפייה ששופט בית משפט מחוזי יחליף ועדת חקירה ממלכתית ויקבע את ה"אמת" העובדתית וההיסטורית כבסיס להטלת דיבה היא מופרזת. שופט שהתמחותו היא תביעות דיבה הסביר לכלכליסט מה הדרך שבה נהוג וגם ראוי לטפל בתביעות כאלה: השופט יבקש מנתניהו להצהיר לפרוטוקול שהוא חוזר בו מכל ייחוס של בגידה או פעולה בזדון מצד רונן בר, ובתמורה ימשוך בר את התביעה. בדרך זו שני הצדדים יקבלו את חצי תאוותם: נתניהו יוכל להמשיך ולטעון לכשלים המבצעיים מצדו של בר, ואילו בר "ינוקה" מבגידה ומזדון.
ואם הצדדים יסרבו להסדר והתביעה תגיע למשפט, מתי בדיוק ימצא נתניהו זמן להתייצב לדיונים? הרי במקביל מתנהל נגדו המשפט הפלילי, שצפוי להימשך עוד שנים ועשוי לכלול גם הליך ערעור; ועדת החקירה בעניין הצוללות וכלי השיט נכנסת לשלב קריטי; ועל הפרק גם שורה ארוכה של תביעות דיבה שהגיש בעצמו, בין היתר בעניין הכספים הקטאריים ומצב בריאותו.
וזה עוד לפני האפשרות שתקום ועדת חקירה ממלכתית שבאופן מעשי "תחליף" את תביעת הדיבה של בר בגלל השאלות הזהות שעולות בשתיהן. הזיקה בין השתיים תלויה בתוצאות הבחירות. אם גוש השינוי ינצח ותקום ועדת חקירה ממלכתית, תביעת הדיבה עשויה להתייתר. אם נתניהו ינצח, תביעת בר תהפוך לזירת הבירור הרשמית של חלוקת האחריות בין הדרג המדיני לביטחוני. אלא שנתניהו, סביר להניח, ימצא את הדרך להיחלץ גם מזירת הבירור הזו - למשל באמצעות החסינות הגואלת.
