הכי קל לצחוק על משפיענים. על קודי הקופון, על הסטורי המצולם מול המראה, על ה"אהובות שלי, לא תאמינו מה השגתי לכן". אלא שהבדיחה נעשית קצת פחות מצחיקה כשמגלים כמה הם מרוויחים.
בתוכנית "התלוש של המדינה" של שאול אמסטרדמסקי בכאן 11 חשפה משפיענית הרשת מיה דגן כי ב־2025 היא הרוויחה כ־50 אלף שקל ברוטו בחודש על עבודה של כשעתיים ביום — נתון שהציב אותה במקום שני בטבלת השכר שהוצגה בתוכנית. סביר להניח שלפחות חלק ממי שמעקמים את האף לנוכח המקצוע החדש היו מוכנים להתחלף איתה.
הסיפור של המשפיענים כבר מזמן אינו סיפור על כסף קל, וגם לא על אנשים שהצליחו לצבור הרבה עוקבים. זהו עסק שמבוסס על משאב שהפך נדיר יותר ויותר: אמון. באופן אירוני, דווקא מהפכת הבינה המלאכותית עשויה להפוך את המשאב הזה ליקר אף יותר.
הפידים שלנו מתמלאים במה שכבר זכה לכינוי AI slop: זבל דיגיטלי של תמונות מושלמות מדי, סרטונים שנוצרו בלחיצת כפתור, טקסטים שנשמעים דומים זה לזה ודמויות שאי אפשר תמיד לדעת אם התקיימו אי פעם. בעולם כזה המשפיען האנושי מציע משהו שקשה יותר לייצר באופן מלאכותי: חיים. העוקבים מכירים את הבית, הילדים, הטעם, ההצלחות, הכישלונות והבדיחות הפרטיות. הקשר אומנם חד־צדדי ברובו, אבל הוא מרגיש אישי.
וזה מתורגם לכסף. במחקר של דלויט שנעשה בשנה שעברה אמרו 63% מבני דור Z בארצות הברית שפרסומות או ביקורות מוצרים ברשתות החברתיות הן בעלות ההשפעה הגדולה ביותר על החלטות הקנייה שלהם. כמחצית מבני דור Z והמילניאלס אמרו גם הם שהם מרגישים קשר אישי חזק יותר ליוצרי רשת מאשר לשחקנים או לאנשי טלוויזיה.
ומה עם משפיעני ה־AI שהיו אמורים להחליף גם אותם? בינתיים לפחות המהפכה הזאת מתקשה להתרומם. מחקר של Sprout Social מ־2026 מצא כי 44% מהצרכנים אינם חשים בנוח עם מותגים שמשתמשים במשפיענים מלאכותיים. דווקא ככל שקל יותר לייצר אדם שלא קיים, מתברר שיש ערך כלכלי לאנשים אמיתיים.
לכן גם המסקנה שמסיקים המותגים פשוטה: מי שרוצה להציג מוצר יכול לקנות מודעה, אבל מי שרוצה למכור אותו לצעירים צריך לקנות בכסף רב את התגייסותו לקמפיין של האדם שהם כבר בחרו לעקוב אחריו.
