שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
Dun
האדר מובייל דן אנד ברדסטריט duns100

הדיור כמצפון חברתי

יש להקדים תרופה למכה ולשקול איך אפשר וניתן לייצר, גם במשק מופרט, מנגנון שיאפשר לא רק דיור מסובסד, אלא גם נגזרת מסוימת של דיור שהמדינה תקצה למחוסרי דיור

עמית דובקין 12:0203.12.20

 מוגש מטעם DUN'S 100

 

בשנות ה-50- ה-60, ה-70 וה-80 של המאה שעברה, יזמו ממשלות רבות במערב אירופה, דוגמת מדינות סקנדינביה, בריטניה, הולנד וצרפת, דיור מסובסד של שיכונים שנבנו בעיקר לצעירים ומשפחות חסרות דיור, חלקן במחירים מאוד מופחתים, חלקן בשכר דירה מוגן ומסובסד.

 

שיכונים אלה לא היו בדיוק פאר היצירה הארכיטקטוני ת וחלקן הפך, שלא בטובתן, לאיי מצוקה, אולם בעקרון הצליחו מיזמים אלה להעניק קורת גג לרוב רובה של אוכלוסיית המצוקה ומנעו בדרך כלל את תופעת ה"הומלסים".

 

במדינת ישראל, משום מה, קיימת הדחקה, הן בקרב מקבלי ההחלטות בממשלה, הן בקרב השלטון המקומי והן בקרב הציבור הרחב, מפני אפשרות שכזו. אכן התופעה של הומלסים עודנה נדירה למדי ברחובותינו, בשונה מערים גדולות רבות, לדוגמא בארצות הברית וגם באירופה, אולם נתוני משרד העבודה והרווחה מאותתים לאחרונה על מגמה בעייתית לכל הדעות.

 

לפי הנתונים הללו זינק, למשל, מספר הצעירים עד גיל 25 שהינם חסרי קורת גג קבועה לכ-19 אלף, כפליים יותר מאשר לפני כעשור ואם נכמת גם את האוכלוסייה המבוגרת יותר, עד גיל 35, נגיע למספר לא ידוע של כ-40-45 אלף לפחות.

 

מדובר בתופעה חדשה למדי במקומותינו, הנובעת בעיקרה מתהליך שהתרחש אצלנו בהדרגה מאז שנות ה-80 של המאה שעברה. מדובר בהחלטה הדרמטית על הפרטה שבוצעה בימי ממשלת האחדות הלאומית פרס-שמיר, כשעל דעת כל הצדדים, הן מימין והן משמאל, החל המשק הישראלי בהליך מזורז ביותר של הפרטה וזה כלל, בין היתר, את שוק הדיור שהפך ממשלתי-ציבורי בהדרגה לשוק פרטי לחלוטין, וכשהמושג "דיור ציבורי", שבעבר היה סמל לגאווה של קברניטי המדינה, הפך שלא בטובתו למילת גנאי.

 

החלטה זו היו לה גם צדדים חיוביים. מאז שנות ה-80 צמח המשק הישראלי ללא היכר ובד בבד רמת החיים זינקה באופן משמעותי. ישראל הפכה להיות מדינה מודרנית מערבית, מעצמת הייטק וטכנולוגיה, עם תרבות צריכה דומה לזו של מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה. אולם, וזה אולם גדול, לצד החיוב, התפתחו בהדרגה פערים הולכים וגדלים בין "אלה שיש להם" לבין "אלה שאין להם". אלה שיש להם חינוך כהלכתו, שיש להם ביטוח רפואי משלים, שיש להם דירה בבעלות, מול אלה שאין להם את כל אלה.

 

עמית דובקין עמית דובקין צילום: חן ליאופולד

 

נושא הדיור, באופן טבעי, הפך להיות שחקן ציר משמעותי ביותר במשוואה הזו. כמות הישראלים בכלל, והצעירים בפרט, שאין להם דירה בבעלות, עלתה מאז שנות ה-80 פי שלושה וחצי(!) מפחות ממיליון ליותר משלושה מיליון. הגידול העצום הזה, אדגיש, הינו גם תוצאה ישירה של הגידול באוכלוסייה, מפחות מארבעה מיליון תושבים אז ליותר מתשעה כיום, אולם גם האחוז היחסי גדל מאוד, מכ-25 אחוזים ללא דירה בבעלות בשנות ה-80 לכ-35 אחוזים כיום.

 

ואם נתייחס רק לדור הצעיר, להלן "הדור האבוד", האחוז גבוה הרבה יותר ומסתכם ביותר מ-50 אחוזים עד גיל 35 שאין להם דירה בבעלות, אחוז גבוה פי כמה וכמה מזה שהיה בקבוצת הגיל הזו בשנות ה-80. מתוך אלה אחוז גדל והולך גם אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר דירה מידי חודש וחודשו, כשלא לכל אחד יש אבא ואמא שיעניקו להם קורת גג לעת צרה. כך, באופן פשטני, ניתן להסביר את נתוני משרד העבודה והרווחה הצומחים ועולים משנה לשנה.

 

לכן, ועל מנת למנוע את התרחיש של "דור אבוד" שיהפוך להיות עצם בגרון לחברה הישראלית של העשור הבא, ובכלל, יש להקדים תרופה למכה ולשקול איך אפשר וניתן לייצר, גם במשק מופרט, מנגנון שיאפשר לא רק דיור מסובסד, כפי שהיה במחיר למשתכן, אלא גם נגזרת מסוימת של דיור שהמדינה תקצה למחוסרי דיור, זאת במסגרת הגדלת זכויות לקבלנים בכל פרויקט ופרויקט, הגדלת המיזם של דירה להשכיר ויצירת מסלולים שיתאימו גם לאלה שאין להם אפשרות לשלם שכר דירה כהלכתו, ובמיוחד הפיכת ההתחדשות העירונית ופינוי בינוי לזרוע שתוכל לאפשר אחוז מסוים של דירות לאותם צעירים שלעולם, ככל הנראה, לא יוכלו להגיע לדירה, ללא סיוע זה.

 

המצפון החברתי, בל נשכח, הוא סמן ימני של כל חברה נאורה שמכבדת את עצמה.

 

*כותב המאמר עמית דובקין הוא יועץ אסטרטגיה ותקשורת ובעלי משרד למיתוג ויחסי ציבור