שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
משפט

קץ הדמוקרטיה? עדיין לא

הקלטות נתניהו־מוזס מספקות הקשר רחב ליחסים בין השניים. המפגש מעיק, מתעתע, לא ראוי, אבל לא חוצה את הסף הפלילי, ובוודאי רחוק מהזעקות המרות על "קץ הדמוקרטיה"

משה גורלי 07:1230.10.19

כאשר "ישראל היום" החל להתבסס ולשאוב תקציבי פרסום, החל תהליך מדאיג של ניתוק התקשורת החופשית בישראל מצינור החמצן שחיוני לקיומה. עו"ד שנון תיאר אז את המציאות שיצר החינמון: "השמן מרזה והרזה מת". השמן היה "ידיעות אחרונות" והרזה "מעריב", שאכן נכחד והותיר בזירה שני טבלואידים רחבי תפוצה: החינמון שטייקון הימורים זר העמיד לרשות ראש הממשלה ומולו "ידיעות אחרונות".

 

 

 

היועמ"ש אביחי מנדלבליט. כשמדובר ב"הצעת שוחד" שלא הבשילה, עליה להיות מובהקת, מפורשת וחד־משמעית היועמ"ש אביחי מנדלבליט. כשמדובר ב"הצעת שוחד" שלא הבשילה, עליה להיות מובהקת, מפורשת וחד־משמעית צילום: דנה קופל

 

"ישראל היום" הוא המחולל האמיתי של תיק 2000. לקראת השימוע נחשב התיק הזה למועמד סביר למחיקה, והנה בסוף השבוע שעבר הוא שודרג ללא פחות מסכנה אמיתית לדמוקרטיה. פעמוני האזעקה צלצלו בתיאום מופלא: ביום ששי פרסם מוסף "הארץ" את תמלילי חקירותיו של נוני מוזס במשטרה. למחרת פרסם "המקור" בערוץ 13 את הקלטות השיחות בין מוזס לנתניהו. הפרסום הכפול והבלתי מקרי הזה, בצירוף הפרשנויות שנלוות, נועדו לאוזני היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט – היצמד לאישום המקורי.

 

מותר להניח שעוצמת התגובה הזו נתמכה ברוח גבית מפרקליטות מיסוי וכלכלה, שלהיטותה נחשפה בדיווחו של הכתב אביעד גליקמן כי הוחלט להותיר על כנם את כל סעיפי האישום המקוריים. זה היה יומיים בלבד לאחר שפרקליטת המחוז והתובעת בתיק עו"ד ליאת בן ארי חזרה מחופשתה. התיקון לא איחר להגיע ומשני מקורות. גליקמן, מטעם הפרקליטות, הסביר שזו מסקנת צוות בן ארי, והיא עדיין אמורה להחליט בעצמה. ואילו דובר משרד המשפטים, משה כהן, דברר את מנדלבליט שאין להתייחס לספקולציות ולהערכות. הנה הערכה: בן ארי, שמלכתחילה סברה שתיק 2000 הוא תיק שוחד נגד נתניהו, לא תחליט בניגוד לעמדת הצוות שלה. ומנדלבליט, שמלכתחילה שינמך את החשד בתיק הזה כלפי נתניהו משוחד להפרת אמונים, לא ייתן "כפל מבצעים" ללא תמיכה משמעותית של הפרקליטים שאינם ממיסוי וכלכלה.

 

נתניהו מקבל הנחה

 

במה מותר תיק 2000 משאר התיקים? בהקלטות, לכאורה אקדח מעשן. אם לא מלכת הראיות שזו ההודאה, אז לפחות ראיה מלכותית. אבל כמו שהודאה יכולה להתברר כשווא, גם הקלטות אינן תמיד בטון מזוין. הקלטות מוזס־נתניהו, כתב נחום ברנע, פוגעות באמון הציבור בהתנהלות ראש הממשלה והמו"ל. הן מציגות את העיתונאים כמטבע עובר לסוחר.

 

בהחלט היה מבאס לגלות מה חושבים עלינו, והמפגש המוקלט היה מעיק, מתעתע ולא ראוי. אבל כלל לא בטוח שהשיח הזה מגיע לרף הפלילי, וליתר דיוק — החלטה לא להגיש את התיק הזה אינה פחות סבירה מלהגישו, כשיש טעמים טובים לא להגישו.

 

ולפני ההסברים גילוי נאות: איש לא ביקש ממני לכתוב את המאמר הזה.

 

ונחזור להקלטות. משפט אחד של מוזס מייצר לכאורה את התזה הפלילית: "בהנחה שיש חוק שאתה ואני הסכמנו עליו, אעשה כל מאמץ שאתה תהיה פה כמה זמן שתרצה". ההקלטות מספקות אמנם את "הציטוט המרשיע", אבל הן מספקות גם את ההקשר הרחב יותר להבנת המפגש.

 

נתניהו הוא זה שמזמין את מוזס. נתניהו הוא זה שיוזם את ההקלטות, כשלא ברור למה הוקלטו רק שתיים מתוך שש הפגישות. נתניהו הוא הראשון שמעלה בשיחה את חוק "ישראל היום". והכי חשוב — נתניהו מקבל את ה"הנחה" שלא באמת התכוון להמשיך ולגלגל את המיזם, ואילו מוזס אינו נהנה מהנחה דומה, כלומר הצעתו נתפסת כרצינית.

 

אבל כשבוחנים אותה בכל תמליל ההקלטה, ההצעה לא ממש רצינית. אולי בעיני הפרקליטות, אבל לא בעיני נתניהו. מוזס מציע סיקור מאוזן יותר ולא סיקור חיובי; הוא מציע לנתניהו כותב מאמרי דעה (נתניהו מציע את "הכדורגלן הזה", אבי רצון); הוא מודיע לנתניהו שאין בכוחו לשלוט באמנון אברמוביץ', נחום ברנע וסימה קדמון.

 

וכל זאת כשהוא כלל איננו יודע שהוא מוקלט. כשמדובר ב"הצעת שוחד" שלא הבשילה, אז ההצעה צריכה להיות מובהקת, מפורשת וחד־משמעית. וכאן יש משפט וחצי מפלילים שנסתרים בתוך המלל הרב שעיקרו דברי רהב של שני זכרי אלפא שמתעתעים איש ברעהו, שמקוננים על מר גורלם, שגם מנסים לרצות איש את רעהו וגם מאיימים (בעיקר ביבי בשיחה השנייה) האחד על השני. שניהם מבקשים להגן על מפעל חייהם — זה על כיסאו וזה על עיתונו. מוזס אומר שהוא רוצה להרוויח כסף, אבל הוא רוצה להגן על עיתון שבלעדיו "ישראל היום" הוא השחקן המרכזי בשוק הפרינט. ובעקיפין הוא נלחם גם עבור שאר התקשורת שמאוימת בידי התפשטות החינמון.

 

אין מחלוקת על רצונות השניים. ביבי רוצה ממוזס סיקור פחות עוין, ומוזס רוצה להקטין את האיום הכלכלי מצד "ישראל היום". ושוב, למעט המשפט המפליל, מתייחס מוזס לנתניהו לא כראש ממשלה, אלא כאיש קשר לאדלסונים. וכמו שאין מובהקות בהצעת השוחד, אין מובהקות ביסוד הפלילי שנדרש מאיש הציבור שההצעה מופנית אליו – שיפעל במסגרת תפקידו. שליטתו המשוערת של נתניהו ב"ישראל היום" אינה חלק מתפקידו כראש ממשלה. ומתגלה כאן עוד פער קוגניטיבי הדדי שמפרנס את השיח הכוחני: נתניהו מפריז בכוחו של מוזס לנהל את כל העולם ואשתו, ומוזס מפריז בכוחו של נתניהו לנהל את אדלסון ואשתו.

 

אכיפה בררנית

 

מעל הפרשה מרחפות טענות רבות לאכיפה בררנית. נתניהו טוען שאיתן כבל ופוליטיקאים אחרים שוחררו מהחבל הפלילי, אף שקידמו את החוק שאותו הוא בלם בגופו. וגם הבלימה הזו מעלה טענה חזקה להפרת אמונים. נתניהו, חבר קרוב של האדלסונים, מתערב לטובתם ומפזר את הכנסת כדי שלא תיפול שערה מראשו של החינמון. והוא אף מצהיר על כך בגלוי. יש יותר הפרת אמונים מזה? פיזור הכנסת כדי לשרת אינטרס של חבר קרוב.

 

דוברי הפרקליטות טוענים שהתיק נסיבתי, שהקשר הפסול נתניהו־שלדון הוא נסיבתי. גם מעורבות איתן כבל לדבריהם היא נסיבתית, ולכן כבל "מסריח" אבל כשר. ופרקליטי נתניהו טוענים שגם תיק 4000, יחסי נתניהו־אלוביץ, נסיבתי. ועולה שוב הטענה לאכיפה בררנית בין התיקים הנסיבתיים. וזה מתחבר לטענת התקדים העולמי של סיקור חיובי כשוחד — ביחד הן מציפות את הקושי והזהירות שמתחייבים מהטיפול הפלילי־התקדימי ביחסי שלטון־תקשורת.

 

בתיק 2000 יש הקלטות, אבל אין סיקור חיובי. בפרשנות המחמירה של ההקלטות עולה הצעת מוזס לסיקור מאוזן יותר (לא חיובי) תמורת חוק ש־43 חברי כנסת, רוב גדול מכל סיעות הבית, תמכו בו בקריאה טרומית בנימוק שיש להציל את התקשורת בישראל.

 

זהו קץ הדמוקרטיה? זהו התקדים שמצדיק הפעלה תקדימית של הגרזן הפלילי בזירת תקשורת־שלטון? בזמנו, כשנבחנו במשקפיים פליליים ההקלטות מלשכת הרמטכ"ל בפרשת מסמך הרפז היו מי שדיברו על "פוטש" של הצבא מול הדרג האזרחי. גם אז דיברו על קץ הדמוקרטיה. ומי מכיר את הסיפור הזה טוב יותר מהיועץ מנדלבליט, שנחקר באזהרה ונחלץ בעור שיניו. גם אז כתבתי לטובתו ולטובת גבי אשכנזי, ארז וינר ואבי בניהו. גם אז התיקים נסגרו אף שהיו הקלטות.

x