אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי

להתאהב בחציל ואבוקדו בדרך שונה

מתוך "Sybaris". דימויים שנעים בין סגידה לנהנתנות לביקורת על תרבות הצריכהצילום: יחצ

בתור מאייר, אף פעם לא הבנתי מה כל כך קוסם ברישום של טבע דומם. איך תפוח יכול להתחרות בכל הרגשות שיכולים לבטא פנים אנושיות? אבל שנתיים אינטנסיביות של איור מדור אוכל לימדו אותי כמה אופי יש לכל פרי וכמה תגובות ארטישוק אחד יכול להוציא מהצופים. בשנים האחרונות צצו שלל מגזיני אוכל שבמקום להציע מתכון עוגה, הופכים אותה ליצירה אמנותית נשגבת. אליהם מצטרף עכשיו "Sybaris", שנוסד בידי נטשה בוגוסלבסקי ובוריס פבריקנט בשיתוף עם הצלם רן גולני. המגזין יושק הערב בתערוכה בחנות האופנה ג'לדה (סמטת בית הבד 3, תל אביב), והוא מורכב מקולאז'ים סוריאליסטיים שנעים בין צילום מהוקצע לתמונות מפוקסלות, ובין סגידה לנהנתנות קולינרית לבין ביקורת על תרבות הצריכה. יהיה דליקטס.

איגור טפיקין

להתפעם מדמויות זעירות ממוסמרות

עבודה של חיימי פניכל בתערוכה "דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן". לתת כבוד לאמנות הקטנהצילום: חיימי פניכל

בעידן שבו כולם מנסים לעשות גדול, מרשים, מונומנטלי, נחמד כל כך לגלות שלפעמים עושים כבוד גם למה שלא כזה. תערוכה שמוצגת בבית בנימיני לקרמיקה עכשווית מוכיחה את זה כבר בנקודת הפתיחה: השם שלה — "דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן" (שאצרה דינה כהנא גלר). בקומת הכניסה שולחן עמוס כלי אוכל מתפוררים של חיימי פניכל ועבודות רישום ומגזרות נייר של סלי קריסטל־קרמברג שחורגות לחלוטין מעולם הקרמיקה. בגלריה העליונה דמויות חימר מיניאטוריות של דינה ברמן מייקון, שהיא ממסמרת כמו פרפרים מתים; עבודה לא אופיינית של ארז ישראלי, שבה בית ניצב על רגל עץ ארעית; וכלים קטנים שמקבלים דימוי של איבר מין גברי שיצר דויד מוריס, ומסכמים יותר מכל שהגודל לא קובע.

רעות ברנע

להתארח בבתים של מוזיקאים

מיקה שדה ואוראל תמוז, שישתתפו ב פסטיבל "ספוט בסלון." הופעה אינטימית במיוחדצילום: גלעד בר שלו

מופעים של אמנים בבתים של אנשים הם ז'אנר שפורח בשנים האחרונות בכל הארץ. אבל פסטיבל “ספוט בסלון” (7–9 במרץ), שיזמה עיריית תל אביב, הוא הזדמנות ליהנות מהחוויה ההפוכה - ולהתארח דווקא בבתיהם של האמנים. מיקה שדה ואוראל תמוז, קמה ורדי וגדי רונן, מיקה הרי, רותם בר־אור ורועי ניק, פואד ואנטוניו ג’ובראן הם רק חלק מהמשתתפים שתוכלו לצפות בהופעותיהם בסלון הפרטי שלהם ואז לשוטט במשכנם, ללא תשלום, באווירה אינטימית למדי.

מאיה נחום שחל

לקבל הצצה לת"א של סוף האייטיז

מתוך "עורבים". תיעוד הקהילה הלהטב"קית בימי משבר האיידסצילום: יחצ

תל אביב, סוף שנות השמונים. מרגלית מגיעה לעיר הגדולה ומתחברת לקבוצה של אמנים קווירים שחיים בשוליים בקומונה יצירתית וכאוטית. הסרט “עורבים” של איילת מנחמי מ־1988 הוא הגרסא המקומית שלנו ל”פריז בוערת”: תיעוד מרגש, גם אם אפלולי וקודר לרוב, של תת־התרבות הלהטב”קית התל אביבית בצל משבר האיידס. כמו כל דרמת התבגרות, גם “עורבים” מלא בכאב ובפגיעות, ודווקא בחוסר השלמות שלו נמצא קסמו הרב. סרט הקאלט יוקרן הערב בסינמטק תל אביב, במסגרת “פוקוס מייסדות” של “אמהות הקולנוע הישראלי” בחודש האישה הבינלאומי. זאת הזדמנות מצויינת לראות את מסך גדול כמה התרחקנו מאז תל אביב ההיא של לפני 30 שנה. לטוב ולרע.

ניצן פינקו

לצפות באור הראשון בכפר עני באפריקה

הסרט "הילד שרתם את הרוח", מהשבוע בנטפליקס. סיפורו האמיתי של הנער שייצר חשמל מפסולתצילום: נטפליקס

נראה שנטפליקס מקדישה את 2019 לאפריקה. אחרי שהעלתה עם הבי.בי.סי את המיני־סדרה “זעקת האדמה השחורה”, שעסקה בהבאת רוצחי הטבח ברואנדה לדין, השבוע הקופרודוקציה נמשכת עם הסרט “הילד שרתם את הרוח”, המבוסס על ספר באותו השם, שביים השחקן הבריטי־ניגרי צ’יווטל אג’יופור. הסרט, שהוצג בבכורה עולמית בפסטיבל סאנדנס, מביא את סיפורו האמיתי של וויליאם קמקוומבה, שהעלתה לכותרות בישראל ב־2011 עיתונאית צעירה בשם סתיו שפיר. קמקוומבה נולד בכפר עני במלאווי וראה את אביו החקלאי קורס כלכלית אחרי שנים של שיטפונות ובצורת. אחרי שנזרק מבית הספר מתחיל הנער לבנות המצאות מחלקי פסולת, ובאמצעות טורבינת רוח מביא חשמל לכפר. הרגע שבו הוא מבין איך תנועה הופכת לאנרגיה ולחשמל, שמצית מנורה ליטרלית מעל ראשו, הוא אחד היפים.

יאיר רוה