בתנועה: קלמארי ברוטב זבל

אני לא זוכר את הצדפה הראשונה שלי. גם לא את החסילון הראשון או הדיונון הראשון. כמי שגדל במרחב כשר, כל טעימה של יצור ימי שאין לו "סנפיר וקשקשת" היא סוג של פעם ראשונה. אבל אני כן זוכר את הצדפה הראשונה של השף והסופר האמריקאי אנתוני בורדיין.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

בספרו השני, "מסע הטבח", בורדיין מתאר זיכרון ילדות ממערב צרפת, לשם היתה מגיעה משפחתו לביקורי קרובים. אחד מאותם קרובים השיט את בורדיין ואת אחיו אל מרבצי האויסטרים ושם קרע צדפה מן הסלע, בקע אותה בסכינו, והגיש לילד לאכול. בורדיין אמנם לא גדל בבית כשר, אבל הוא גדל בארצות הברית, ואוכל מבחינתו היה המבורגר ופיצה. המחשבה על אכילת משהו שזה הרגע עלה מן הגלים, בלי שבושל, בלי שאפילו הומת, החרידה אותו. אבל הצדפה כבר היתה קרובה לפיו והוא בלע אותה. היה לזה טעם של ים, ועוצמה שעיצבה את עתידו המקצועי.

אני כן זוכר את הלובסטר הראשון שלי. את זה בכל זאת לא שוכחים. זה היה במדינת מיין. קנינו אותו מדוכן לצד הכביש והוא נשלק למול עינינו. לקחנו אותו בחזרה למוטל עם ערכת כלי פיצוח וניתוח, ושם ניסינו להבין איך אוכלים את הג'וק הענקי והאדום הזה, שעצם הוצאתו מהשקית מחייבת עצירת נשימה ועצימת עיניים. אחרי לא מעט התעמלות אירובית הפקנו כמות זעירה של בשר טעים עד צמרמורת. היום אני יודע שזה מה יש. זה מה שיוצא מלובסטר.

אני נזכר בכל אלה דווקא בגלל חוויה מדכאת תיאבון שעברתי לפני כמה ימים. אני הולך פעם בשבוע לחנות הדגים של חנא, בדרך קיבוץ גלויות שבדרום תל אביב, מביט ברפרוף בדגים הסטנדרטיים, לברק, דניס או בורי, ושואל: "מה יש מעניין?". השבוע נעניתי במילה "המון". היו לו סרטני חול קטנים, שרימפס וקלמארי. קניתי קילו קלמארי ולוקוס מעמקים אחד מפולט לאכול כסשימי. בבית התחלתי לנקות את הדיונונים, שנראו כל כך סגולים ונקיים בהתחלה, אבל בהדרגה גיליתי שנתפסו במהלך ארוחה. בתוך גופיהם הארוכים נלכדו אנשובים קטנים וחסרי ישע. זה עוד היה בסדר, אבל עדת הדיונונים גם התחלקה באריזת פלסטיק כלשהי. נימים קטנים נמתחו בתוך כל דיונון, ואילצו אותי לאחוז בחתיכות האשפה, לנסות לפרק מתוכן חומר מזין.

הצלחתי לנקות את הדיונונים והתחלתי להקפיץ אותם במחבת. הבית נמלא ריח גן עדן, אך לא הייתי מסוגל. זרקתי אותם לפח. חמישה יצורים יפים ואציליים מתו לשווא איור: רוני פחימה

"תשמעי", אמרתי לאלישה, "הם מלאים בפלסטיק. אני נפטר מהם".

"נקה אותם", הציעה, "הפלסטיק לא נספג להם ברקמות".

"כן, אבל זה אומר שהם שחו באיזו פינה מטונפת של הים, שיש בה פלסטיק".

"בכל פינה בים יש פלסטיק", הפטירה בתוגה.

הצלחתי לנקות את הדיונונים ופרסתי מהם טבעות קלמארי, אפילו הנחתי אותן בתוך המחבת והתחלתי להקפיץ בשמן זית. הבית התמלא בניחוח גן עדן, אבל לא הייתי מסוגל לצרוך את זה, שפכתי את תוכן המחבת לפח ובכך השלמתי את הטרגדיה של חמישה יצורים חיים, יפים ואציליים. תחילה הם אכלו זבל, אחר כך עלו ברשת, וסופם שמתו לשווא.

על הכשרות ויתרתי מזמן, וגם בעלי חיים, למרות המשתמע כאן, אני אוכל הרבה פחות מבעבר. ובכל זאת רדפה אותי כל הערב מועקה. בקנייה אצל חנא אני חש ערבות מסוימת כלפי הים. הדגים שהוא מוכר נמשים לתוך סירות קטנות שבבעלות משפחתית־יפואית. זו אלטרנטיבה זעירה ובריאה לדיג מסחרי שמחריב את האוקיינוסים. טונה בפחית באה לפעמים מדג שנלכד ברשת באורך הבלתי נתפס של 30 קילומטר. תפיסת הלוקוס שלי אמנם עלתה בחייו של הלוקוס, אבל גרמה הרבה פחות חורבן, ולא סיכנה דולפינים. חנא גם מאפשר לי לעקוף את חוות הדגים וכלובי הדגים.

ובכל זאת אני נותר חייב טובה גדולה לים. אני לא באמת יכול להמשיך להזין את עצמי ממצולותיו בלי להיות מעורב בהצלתו, והים נואש לגאולה מאיתנו, בני האדם. אני רוצה לזעוק את זעקתו. הקיץ החלו נשמות טובות ביוזמה של איסוף אשפה מהחופים. בכל ביקור בחוף, מוטל על כל רוחץ לאסוף לפחות שלוש חתיכות של פלסטיק. זאת התחלה מצוינת.

דבר טוב נוסף שניתן לעשות הוא לא לאכול דגים ופירות ים, בכלל. ומי שלא מסוגל להפסיק מכיוון שהם מהלכים עליו קסם, מכיוון שצדפה או לובסטר או אפילו מנה של חריימה שינו את חייו - שיפחית, ושיקפיד על מקורות שאינם משחיתים את הסביבה.

אבל הכי חשוב הוא לדבר על הים. חייבים לדבר על כתם הזוהמה הצף, שגודלו כגודל ארצות הברית והוא תועה באוקיינוס השקט כרפסודה ססגונית. חייבים לדבר על רשתות באורך 30 קילומטר, על מה שאנחנו עושים לים ומה שהים עושה לנו. אם לא נעשה את זה, לא יהיו לדורות הבאים זיכרונות של מפגש עם מאכלי ים מופלאים, וספק אם יהיו להם זיכרונות של טבילה נקייה בחופים. עד שנדבר על הים, עד שנתגייס למענו, לסנפיר ולקשקשת אין משמעות. אף דג שנאכל אינו כשר, ואף גל קטן שמתנפץ ליד החוף אינו שלֵו.