• תפריט
פוטו כלכליסט

עניין עם פועלות בניין: הנשים שמנפצות את תקרת הבטון

חברת בטון אחת מעסיקה באתרי הבנייה שלה הרבה מאוד נשים, שלא עושות מזה סיפור מיוחד. הן פשוט באות לעבוד, מקבלות שכר זהה לזה של הגברים, ומתלוננות הרבה פחות מהם. בין מדירי נשים למטרידי נשים, בעולם של אפליה בשכר ובקבלה לעבודה, כך יכולה להיראות מהפכה שקטה, שמתרחשת בשטח

רעות ברנע. צילומים: תומי הרפז 16:4129.12.17
צילום: תומי הרפז
1.

"לנשים יש אמביציה מטורפת, אולי כי הן מרגישות שהן צריכות להוכיח את עצמן", אומר יוסי אמר, מנהל התפעול של Artan בטונדה, שעוסקת בחיפויי בטון, גימורים דקורטיביים ועבודות שיקום. כחצי מעובדיה באתרי הבנייה הם נשים, שמשתכרות כמו עמיתיהן הגברים. "וכשיש נשים באתר בנייה יש פחות חיכוכים. הן גם מתלוננות הרבה פחות מגברים. לפני כשנתיים התחלנו לקחת אמניות ותפאורניות, שיש להן רקע בעבודה עם הידיים. ואז ראינו כי טוב".

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

https://soundcloud.com/calcalist/hhkygnzjvsdj

צילום: תומי הרפז
2.
איילה שחף, בת 32, תפאורנית, תל אביב. "אני עובדת בבניית תפאורות, צובעת, מציירת ומפסלת לסדרות, סרטים ותיאטרון. וכמו כל פרילנס תמיד בודקת עוד אופציה לעבודה. כך גיליתי שיש ביקוש ענק לעבודות מבטון. אנשים תמיד אומרים לי 'כל הכבוד', ואני לא כל כך מבינה למה. אני אומרת 'כל הכבוד' אם אני פוגשת עובד סוציאלי. זה עולם של גברים אז אין שום מודעות למצב השירותים באתרי הבנייה, שתמיד נראים מחריד ומריחים מחריד. חוץ מזה אני לא מרגישה קושי מיוחד כי אני אשה".
צילום: תומי הרפז
3.
הדס זרח, בת 37, תפאורנית, מושב מגדים. "התחלתי בעיצוב במה בתיאטרון, המשכתי לבניית וצביעת תפאורות ואני כבר שנים בתחום. בבטונדה אני עובדת בעיקר בטקסטורות של בטון, במשרדים ובתי מגורים. גם בתפאורות וגם בבטון חוזרים הביתה גמורים, אבל יש סיפוק גדול מאוד בלעשות את מה שאת אוהבת, ליצור אמנות ולהתלכלך בצבע כמו ילדים. אנשים בשטח בדרך כלל מופתעים לראות אשה, יש איזה חוסר הבנה. אבל תמיד מתגלגלים לשיחה שאחריה כולם מבינים"
צילום: תומי הרפז
4.

שרה לי בן אלכסנדר, בת 30, אמנית ושיפוצניקית, פרדס חנה. "עליתי לישראל מהולנד בגיל 15. שם יש המון נשים שמשפצות, בונות גגות, רצפות. בארץ עוד לא ממש מוכנים לזה תרבותית. לאנשים תמיד יש מה להגיד. אני אמנית והגעתי לעבודות בניין מתוך רצון להכיר חומרים חדשים. אני עדיין מציירת, מפסלת ובונה, ובמקביל עובדת בבנייה כבר יותר משש שנים. התחלתי כמו כולם מלמטה, בלסחוב שקי מלט. יש רגעים שקשה פיזית ונושמים אבק, אבל העבודה כיפית"

צילום: תומי הרפז
5.

נטע־לי ליפקין, בת 28, סטודנטית, גבעת אולגה. "אני סטודנטית לביולוגיה ימית, וחיפשתי עבודה בחצי משרה. אני כאן רק כמה חודשים, ובשביל לעשות שפכטל טוב צריך המון ניסיון. בינתיים אני בכל העבודות הקטנות, כמו לערבב חומרים ולהתיז בטון. זו עבודה נוחה וכיפית. הפידבקים לרוב חיוביים. הפועלים שאיתנו מבוגרים יותר, רובם יוצאי ברית המועצות. הם נחמדים ומסבירים הכל בסבלנות. אני לא מרגישה התנשאות מצדם"

צילום: תומי הרפז
6.

טלי אלמון, בת 40, תפאורנית, מכמורת. "אני מגיעה מעולם התפאורות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, ועניין אותי לעשות תפאורה שגם נשארת. וזה נחמד לפעמים לעבוד גם בחוץ, לא בתוך אולפן או נגרייה. אני באה לצבוע, לעשות טקסטורות וחיפויים. כשאני הולכת ברחוב עם בגדי עבודה אנשים תמיד מופתעים לחיוב, שואלים אותי מה אני עושה. גם באתרי בנייה לא רגילים לראות בנות אז אנחנו כמעט תמיד נתפסות כמשהו מיוחד, אבל בתכלס אני פשוט באה לעבוד"

צילום: תומי הרפז
7.
יאנה רוטשטיין, בת 26, אמנית וסטודנטית, רמת גן. "אני לומדת עיצוב פנים, ורציתי להתחיל למטה כדי להבין איך התהליך עובד, איך נראה אתר בנייה, איך משתמשים בחומרים שונים. אז אחד המרצים שלי שידך אותי לחברה. כשאנשים רואים אותי עם הבגדים ברחוב הם אומרים לי 'כל הכבוד' ומתלהבים. יש קשיים פיזיים, לאו דווקא כי אני בחורה, אלא יותר בגלל התנועות שלא רגילים לעשות ביום־יום, כמו עבודה עם ידיים מעל הראש. אבל זו עבודה מספקת".
x