שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
נשים ועסקים דצמבר 2017

תקועות על האי (בין המטבח לסלון)

המטבח הפתוח הנוצץ עשוי להיות המלכודת שמאלצת נשים לדלג בין הבישול לילדים, קובעת האדריכלית המוערכת טולה עמיר. בקובץ מאמרים פמיניסטי מבריק בעריכתה היא מסבירה איך שכונות "סביוני" הגנריות משמשות קבר אחיות חברתי, ובודקת למה אף פעם אין דמויות נשים בתמרורים

בתוך הדיון הכלכלי על הקושי שבקניית דירה, הלכה לאיבוד הדירה עצמה. אנחנו כל כך רוצים להיות בעליהם של ארבעה־חדרים־מעלית־מחסן־חנייה, וטרודים בגירוד ההון העצמי, עד שאנו לא מסוגלים להרים ראש ולראות שקנינו קופסה גנרית. אנחנו גרים בשכונה ששוכפלה (ותשוכפל) עשרות פעמים ברחבי הארץ, בלי קשר לכיוון השמש, לאופי העיר, לגיאוגרפיה, לפקקים או לצרכים שלנו. גם השכנים יהיו שכפול שלנו. זה כמו להיות כלוא עם אנשים כמוך בחדר לא מאוורר: נוח אך חנוק; קל לתפעול אך נטול השראה. וזה משמעותי במיוחד לאמהות, שהמהפכה הפמיניסטית מאפשרת להן - וגם דורשת מהן - להיות גם וגם וגם: אמא מסורה, בשלנית לתפארת, מתחזקת משק בית ביד רמה, בת זוג מכילה, עובדת מסורה ואשה שמצטיינת בכל מה שהיא עושה.

 

האדריכלית טולה עמיר זיהתה את התופעות הללו כשחקרה את 24 המשפחות שמתגוררות במגדל אחד בשכונת אם המושבות בפתח תקווה. 22 מתוך 24 המשפחות היו בעלות מאפיינים זהים: זוגות הטרוסקסואלים בני 35–45, הורים לשלושה ילדים, שלשניהם השכלה גבוהה ושניהם עובדים. הם נוסעים במכוניות דומות, עיצבו דירות דומות, מגדלים את ילדיהם באופן דומה ויש להם חלומות דומים לעתיד. האמהות מתמודדות עם מגורים בשכונה שאינה ידידותית לצורכיהן או לילדים, כי צריך לנוע ממקום למקום ברכב, יש פקקים בתוך השכונה ובכניסות והיציאות ממנה, הפארקים גדולים מדי, הכבישים רחבים מכדי שילדים יחצו אותם לבד, ואין חנויות או מרכז מסחרי קטן נגיש. הן כלואות בבניינים שלהן.

 

עמיר. "אדריכלות צריכה לשאול שאלות על הצרכים של הדיירים, למתוח גבולות ולהציע להם מחשבה אחרת" עמיר. "אדריכלות צריכה לשאול שאלות על הצרכים של הדיירים, למתוח גבולות ולהציע להם מחשבה אחרת" צילום: יונתן בלום

 

 

"שכונות כאלה הן עצובות", אומרת עמיר. "אין חיי רחוב שבהם אפשר לפגוש אנשים, והתכנון שלהן פועל נגד הקהילה, במקום לייצר אותה: יורדים במעלית לאוטו, עולים על הכביש ונוסעים לעבודה. חמור מזה, אין מגוון אוכלוסייה. השכונה מיועדת לסוג אחד של אוכלוסייה, עם 2.7 ילדים בממוצע, ולממוצע הזה לא נכנסים אנשים שעוד לא הקימו משפחה או חיים לבד. אז איך אתה מראה לילדים שלך שבחברה שלכם שותפים סוגים שונים של אנשים? איך אתה פותח להם את הלב והמוח, אם כולם נראים אותו דבר ויש להם אותם שמות? העולם שלהם מאוד מצטמצם".

 

משווקים את השכונות האלו כשכונות יוקרה.

"הפארקים של הפרויקטים האלו, שעליהם נבנית היוקרה, גדולים מדי. אלה לא גינות קטנות שבהן פוגשים אנשים ומתיידדים איתם. המגדלים מאוד גבוהים ומנותקים מהרחוב, אז ילדה שרחוקה מהעין המפקחת של אמא לא תרד לבד לשחק למטה. כל בניין הופך לקהילה קטנה בפני עצמה, שבה הדלתות פתוחות בכל הקומות. אין לנו קהילה גיאוגרפית שאנחנו שייכים אליה, זה קופץ מרמת הבניין לרמת מדינה, אבל אדריכלות חייבת ליצור קהילה מקומית. העיר המגוונת יותר מעניינת".

מצד אחר, בתוך האילוצים של חייהן, האמהות שראיינת בנו לעצמן קהילה חזקה ותומכת, כמו פעם. הן עוזרות באיסופים ובפיזורים, יש להן קבוצות ווטסאפ ופייסבוק חברתיות ומקצועיות, הן מארגנות בילויים משותפים.

 

"זה נכון, הן בנו קשרים עם האופי החברתי שהיה פעם בישראל. בסופו של דבר אנחנו חיות נורא חברתיות שאוהבות את האחריות ההדדית שלנו, אבל זה הולך ופוחת. האדריכלות כיום, עם שכונות ה'סביוני' האלה, פועלת נגד זה. הדירות בכל מקום נראות אותו דבר. אין תשומת לב לכיווני הרוח, לנוף או לשמש".

 

אבל יש ביקוש לדירות האלה. אנשים קונים אותן.

"אם היו בבניינים האלה גם דירות שני חדרים, אולי סבא וסבתא היו עוברים לגור ליד הילדים, או שצעיר שיוצא מהבית היה שוכר דירה כזו? לא כולם צריכים בהכרח 4–5 חדרים. כשמתכננים שכונה חדשה לא צריך להגדיר את אוכלוסיית היעד צעירה או חדשה, אלא להיות עם לב וראש פתוחים לסוגים שונים של אוכלוסייה ולרמות שונות של שכר. מילת המפתח היא הטרוגניות: תכנון הטרוגני שמתאים לסוגים שונים של חיים יעשיר את הקהילה, לא יגרע ממנה".

 

רחוב בשכונת אם המושבות. "המגדלים מאוד גבוהים ומנותקים מהרחוב, אז ילדה שרחוקה מהעין המפקחת של אמא לא תרד לבד לשחק למטה" רחוב בשכונת אם המושבות. "המגדלים מאוד גבוהים ומנותקים מהרחוב, אז ילדה שרחוקה מהעין המפקחת של אמא לא תרד לבד לשחק למטה" צילום: אוראל כהן

 

 

היסטוריה לאורך קו 5

המחקר המרתק של עמיר על אם המושבות הוא אחד מ־15 מאמרים שכונסו ב"תמרורות", ספר מאיר עיניים על פמיניזם ומרחב בישראל בעריכתה. הוא קיבל את שמו מההבחנה המדהימה של עמיר, שבכל התמרורים בישראל מופיעות דמויות בנים או גברים, למעט שניים: אבן השפה המשופעת, שעליה מוטבע הכיתוב "לאם ולתינוק" (שכיום כבר אינה מיוצרת), ותמרור "האט ילדים בדרך", שבו מצוירת ילדה עם צמות, "ואחריה צועד אחיה הגדול השומר עליה. כך אנחנו לפחות מקווים, אך לאמיתו של דבר ייתכן שזה הפדופיל השכונתי", כותבת עמיר בספק־הומור־ספק־רצינות. זו הבחנה מרתקת, שגורמת לנו לתהות מה עוד אנחנו צורכים בכל יום באופן עיוור לחלוטין.

 

בפרק על התמרורים משחקות מיכל סהר ואורנה שגב עם נגיעות עיצוביות מעודנות, כמו תוספת של צללית עגולה קטנה, מין "גולגול" בשיער; של סרט לשיער או בליטה מינימליסטית של ציצי - שמיד משנות את המשמעות המגדרית ואת הפרשנות שמוענקות לתמרור. הנה תרגיל מחשבתי קטן: כיצד יתייחסו נהגים ונהגות לתמרור “עצור” שהיד בו נשית ומעודנת ועל אחת מאצבעותיה טבעת?

 

התבוננות פמיניסטית וסוציולוגית היא חלק אינטגרלי מעבודת התכנון והאדריכלות של עמיר. ב־1989 היא סיימה את לימודיה בבית הספר הידוע לאדריכלות AA בלונדון, ומאז 1994 היא בעלת משרד עצמאי שנושא את שמה, ועוסק בפרויקטים מגוונים של בנייה ציבורית ופרטית, עיצוב פנים למשרדים ודירות, כתיבת תב"עות ועיצוב רהיטים. "תמרורות" הוא ספרה השלישי, וברזומה שלה יש תערוכות רבות שחוקרות אלמנטים מהבנייה הישראלית (כמו מקלטים, קרמיקה ומבני הנצחה). ב־2006 היא נבחרה לאוצרת הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה, ומאז 1997 היא מנחה פרויקטים בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב.

 

בסוף שנות התשעים החליטה עמיר לעשות תואר שני - בסוציולוגיה. "בעיניי, יש קשר ישיר בין החברה לאדריכלות", היא מסבירה. "האדריכלות קובעת הרבה התנהגויות אנושיות וגם משפיעה עליהן, אבל נראה לי שהחברה חזקה יותר, ולכן הלכתי ללמוד סוציולוגיה". בעבודת המאסטר שלה היא חקרה את הבניינים הסמוכים ביותר לתחנות קו 5 לכל אורכו בתל אביב, על פי תיקי הבניין שלהם בעירייה. שם החלה הסקרנות שלה כלפי הדירה הישראלית, שהשתנתה מעט מאוד ב־40 השנה האחרונות.

 

 

מטבח ישראלי מתקופת הצנע. "החלוקה עברה מחדרים יבשים ורטובים לחללים ציבוריים ופרטיים. ואז נפתח המטבח" מטבח ישראלי מתקופת הצנע. "החלוקה עברה מחדרים יבשים ורטובים לחללים ציבוריים ופרטיים. ואז נפתח המטבח"

 

 

"בדירות של שנות העשרים היה מסדרון ארוך שממנו יצאו החדרים: בצד אחד החדרים 'הרטובים', כלומר המטבח, השירותים והאמבטיה, ובצד האחר חדרים מחוברים אחד לשני, עם דלת גדולה ביניהם - באחד מהם היתה ספה נפתחת והוא שימש גם ללינת ההורים, ובאחר שולחן שעליו אכלו, עבדו ולמדו. זה מבנה שאולי מייצר משפחה חזקה יותר. מסוף שנות השישים מחלקים את הדירה באופן גס לחלל ציבורי ללא מבואה, שממנו יוצא מסדרון שסביבו החלל הפרטי. כלומר המסדרון מפריד בין הפרטי לציבורי".

 

ומה השתנה מאז?

"המטבח נפתח לסלון, מרפסת השירות כבר איננה חלק מהמטבח, ונוסף כמובן הממ"ד, שהוא מאוד משמעותי. אי אפשר לגעת בו, הוא לא יכול לשנות את המיקום שלו, והוא מכניס את הפחד לחיים בגלל החשש להשתמש בו ובגלל הנוכחות שלו כמרחב הגנה בתוך הבית".

 

המשפחות שראית באם המושבות כמעט שלא שינו את התכנון של הדירות, ורק במטבח הן השקיעו. למה?

"המטבח קבוע ופתוח, ולכן הוא מטבח ראווה, סמל סטטוס שרואים מיד כשנכנסים לדירה. להשקיע במטבח זה להשקיע במקום שבו תקבל הון חברתי הכי מהר. סיבה נוספת להשקעה במטבח היא החשיבות שלו. אנחנו אומה בולמית: המון תוכניות אוכל, המון ספרי בישול. לאוכל יש תפקיד מאוד מרכזי אצלנו, אנחנו מבטאים אהבה במזון ומארחים־מאכילים אחרים".

 

המבואה כמכשיר לשוויוניות

המטבח הפתוח, טוענת קריאה פמיניסטית של העיצוב, מאפשר לאשה לְמַקבּל בין תפקידיה כאמא פעילה, שבודקת מה הילדים עושים בסלון ומתקשרת איתם בזמן שהיא מבשלת במטבח. "אפשר לראות במטבח את זירת המאבק, ולומר שכשהוא נפתח לסלון, ובינו לבין הסלון ניצב רק אי, האשה שבמטבח שותפה גם לשיחה בסלון או בפינת האוכל. אפשר לומר שהאדריכלים־גברים שברו את הקיר בין המטבח לסלון והשאירו רק אי כמחסום כדי שהאשה תמשיך להשגיח על הילדים והבית בעודה עומדת ומבשלת. שהיא לא תגיד, 'תענה לטלפון, אני במטבח'. לא, היא עושה הכל יחד".

 

 

בתים שעמיר עיצבה. "האדריכלות קובעת הרבה התנהגויות אנושיות, אבל החברה חזקה יותר. לכן הלכתי ללמוד סוציולוגיה" בתים שעמיר עיצבה. "האדריכלות קובעת הרבה התנהגויות אנושיות, אבל החברה חזקה יותר. לכן הלכתי ללמוד סוציולוגיה"

 

 

 

את באמת מאמינה שמדובר בקונספירציה של אדריכלים גברים שוביניסטים?

"אני לא חושבת שיש דברים חד־משמעיים, והכוח המניע יכול להגיע מכיוונים שונים". בהמשך תאמר עמיר שקריאה בתוכנית אדריכלית פתוחה לפרשנויות שונות.

 

איך היית מתכננת אחרת את הדירה?

"אצלי בבית יש שותפות בבגדים, אז אפשר אולי לעשות חדר ארונות אחד של כל בני הבית, להוציא את האובייקט העצום הזה מחדר השינה של הילדים, וליצור חלל גדול יותר שיכיל את כל הילדים יחד". באם המושבות היא גילתה שאף על פי שהדירות מאפשרות להעניק לכל ילד חדר, הורים רבים מעודדים את ילדיהם לישון יחד. "אפשר גם ליצור חלל לאחסון אינסוף הצעצועים, או חלל יצירה שאפשר לשטוף אותו ולא אכפת לך שצבע משפריץ על הקירות.

 

"השינוי תלוי באורח החיים של המשפחה, אבל בדירות האלו הגמישות נמוכה. בדרך כלל הממ"ד ממוקם באופן שמונע לייצר חללים אחרים מהחדרים, וחוץ מזה, שינויים עולים כסף, ויש השלכות לכך שאנחנו סופרים דירות במטראז' וחדרים ולא באיכות חיים. אני מכירה מעט אנשים שיגידו שעדיף שהחלון יהיה גדול יותר ויכניס יותר אור, או שעדיף שהמעקה לא יהיה מזכוכית אלא מעקה מאוורר שיכניס רוח".

 

בזמן השיחה ניכר שעמיר מצטערת על היעלמותה של המבואה לדירה. "זה אומר משהו עלינו כחברה שוויונית, כי כל מי שנכנס הביתה שווה ערך, גם השליחה מהסופר וגם אורחת הכבוד", היא אומרת. "בעבר הדוור ונותני שירות היו נשארים במבואה ולא צופים על מה שקורה בבית. עכשיו כשפותחים את הדלת רואים את הקרביים של הבית. זה גם אומר שאתה מפוקח בסלון. אם תשב עם פיג'מה והבת שלך תביא חברה זה פחות נעים. זה סוג של סדר חברתי".

 

בדירות שהיא מעצבת, גם אם הן קטנות, עמיר משתדלת לייצר כמה נתיבי כניסה: שילדים יוכלו להתחמק פנימה בלי הפיקוח של ההורים או הערות "איך גדלת" של חבריהם. "אדריכלות צריכה למתוח גבולות, לשאול שאלות על הצרכים של הדיירים ולהתאים את הדירה לאורח חייהם, צורכיהם ורצונותיהם — ותמיד להציע להם מחשבה אחרת".

 

באחת הדירות שעיצבה, בני הזוג, שילדיהם בגרו ועזבו את הבית, רצו לייצר חלל שיתאים לאירוח משפחה גדולה, אבל גם לספורט שהם עושים בבית. עמיר עיצבה להם צמד שולחנות שבעת אירוח נפתחים למידות הדרושות, ומעליהם הציבה צמד מנורות עם משקולות, שניתן להתאים את גובהן לארוחות מצומצמות, מרובות אורחים או לרגעי הספורט. השולחנות והמנורות גם הם בעיצובה. במטבח של דירה אחרת שתכננה, הכיריים נבנו בגובה של האשה, כי היא מבשלת, והכיור בגובהו של הגבר, שמדיח כלים.

 

"תמרורות" עשיר בדוגמאות לתכנון שחושב על הצרכן הסופי וצרכיו, בין שאלה צרכים חברתיים, פוליטיים או כלכליים. הדוגמה המרתקת ביותר היא של תוכנית גדס, הקרויה על שמו של מהנדס הערים הסקוטי פטריק גדס, שעיצב בשנות העשרים את תוכנית המתאר הראשונה של תל אביב. גדס הסתכל על העיר החלוצית של אותם ימים, שהורכבה ממשפחות קטנות של פועלים, ועל הנשים שעבדו קשה בבית ומחוצה לו, ותכנן מקבצי בלוקים עירוניים - מין שכונות קואופרטיביות של פועלים מאוגדים. אלה היו בניינים נמוכים, חשופים לחצרות פנימיות שבהן כולם הכירו את כולם, כולם ראו את כולם. כך נוצרה קהילה.

 

גדס גם חשב על הנשים — האמהות, הפועלות — שצריכות להשתמש בשכונה, ולכן תכנן שאת הבלוקים יחצו רחובות צרים עם שבילים להולכי רגל, הקצה מקום בחצרות לגינות ירק וסדנאות שיסייעו בכלכלת המשפחה, מיקם חנויות חיוניות כמו מכולת, קצב וסדקית בתוך הבלוקים במרחק הליכה נוח, ועמד על כך שהבניינים יהיו בעלי שתי קומות, כי מחקרים הראו שילדים ונשים חולים יותר כשעולים מעבר לקומה השנייה. כשבעל קרקעות דרש לבנות לגובה מלא, גדס ענה: "תאר לך את עצמך, כאשת פועל, עם סל עמוס מצרכים ביד אחת, תינוק ביד האחרת ותינוק נוסף בבטן. עכשיו אמור לי כמה מדרגות היית רוצה לטפס?". כיום זה עשוי להישמע מקומם אולם לפני כמעט מאה שנה זה היה טיעון מהפכני ומעשה פמיניסטי חסר תקדים.

 

"אני חושבת שגם כיום אנשים ישמחו מאוד במתחמים כאלה. בשכונה כזו אתה הרבה יותר שייך. זה משהו שחסר לאנשים. יש כיום גם דרכים טכנולוגיות להימנע מהשתתפות בקולקטיביות, שפעם היית חייב להיות חלק ממנה: מי שרוצה פרטיות יכול להוריד את התריס החשמלי ולפתוח מזגן, ולבחור את החשיפה שלו לחוץ.

"מה שמיוחד אצל גדס הוא ההבנה שנשים הן חלק מהקהילה בדיוק כמו גברים, וצריך להסתכל על זה בעיניים של אז, לא של היום. אני לא בטוחה ששמו לב לזה אז, אבל זו היתה תפיסה מהפכנית. אדריכלות יכולה לפרוץ מבחינה ערכית בכל הרמות - מתכנון עיר, דרך המגע עם הרחוב ועד לתכנון רהיטים. איך אתה מביט בחלון, איזה נוף נשקף ממנו, מה מרכז הסלון, האם הוא מתוכנן סביב הטלוויזיה או מול הנוף. כל דבר שאתה מתכנן הוא מעשי ופוליטי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x