"מתחת לפנס": פסטיבל שמוציא את האמנות לאור
הפסטיבל בגבעת חביבה שיזם גבע הוא שיגעון של אדם אחד שהפך לסיפור הצלחה. בראיון הוא מדבר על החזרת האינטימיות למרחב הציבורי ועל החשיבות בהצגת אמנות לא מסחרית בפריפריה
"הרעיון צץ אצלי כשחזרתי בליל סערה מתל אביב לקיבוץ. היתה הפסקת חשמל והלכתי בחושך, ופתאום בא לי הרעיון הזה של משחק עם המרחב הציבורי", אומר האמן עתר גבע, שיזם ואוצר את פסטיבל האמנות "מתחת לפנס". "דבר גרר דבר, הצטרפו אליי שותפים שגרמו לדבר הזה לקרות, ולשמחתי בארבע שנות הקיום שלו האירוע דיבר להרבה מאוד אנשים. זה אירוע אמנותי שכנראה נגע בכמה נקודות אצל הציבור המקומי - משהו בפשטות שלו, באיכות שלו וברלבנטיות ששני אלה יצרו הצליח להגיע להרבה אנשים, ואולי להעניק להם איזה הדהוד לחיים שלהם".
הפסטיבל, שבו מוצגות יצירות אמנות במרחב הציבורי הפתוח, יתקיים מחר ומחרתיים (9־10 באוקטובר) במרכז לחברה משותפת גבעת חביבה שבמועצה האזורית מנשה. עד כה הפרויקט התקיים באופן מצומצם יותר במקום מגוריו ועבודתו של גבע, קיבוץ עין שמר, והשנה, בעקבות מספר המבקרים הגבוה ותשומת הלב שמשך, פרשה עליו את חסותה המועצה האזורית, מה שאפשר לו להתרחב ליותר מ־100 אמנים ישראלים תחת 87 פנסי רחוב.
גבע (43) מתגורר בעין שמר והוא בנו של האמן הוותיק אביטל גבע (ואחיינו של האמן ציבי גבע), הוא למד לתואר ראשון במדרשה בבית ברל ולתואר שני בבצלאל ומיוצג בידי גלריה גבעון. בימים אלה הוא מתכונן לתערוכה קבוצתית בניו דלהי שתעסוק באמנות אדמה ישראלית. בפסטיבל הזה הוא לא מציג. "רק מסדר את הדברים", הוא אומר בחיוך. "מה שקורה בדרך כלל מחוץ לעיר הגדולה הוא שאנשים רגילים לצרוך תרבות בצורה לעוסה על ידי ועדת התרבות האזורית ומשרדי הפקה. כמעט לא ניתן ביטוי לאמנות שחותרת תחת הסדר הקיים, אמנות שכסף אינו תנאי להצגתה. היכולת להיחשף לפרפורמנס או וידאו ארט למשל מצומצמת עד לא קיימת. אל תוך המציאות מגיע הפסטיבל ששם זרקור על היכולת של אמנות להחזיר אינטימיות למרחב הציבור".
ראה את האור
איך נבחרו האמנים?
"המגוון הוא מאוד אקלקטי. אותו קול שמייצג אמנית ערבייה מקלאנסווה בשם סוהא פארוג'ה הוא כנראה לא אותו קול שמייצג אביטל גבע, אבל שניהם יחד מביאים מנעד רחב של אפשרויות לקהל. אנחנו מחפשים איזה קו - אמנים שבעבודה שלהם חוקרים בעצמם. כשאנחנו מחפשים 'מתחת לפנס' אנחנו מחפשים קרוב. הקפדנו לא לשכוח שזו הזדמנות להיחשף לפַּלֵטת הצבעים שקיימים גם באזור, אבל גם בכל מקום אחר בארץ".
רוקנת את פרדס חנה
באירוע, שהכניסה אליו חופשית, כל מבקר יקבל מפה ויסתובב בין המיצגים, לצד הופעות מוזיקה. רוב האמנים המציגים יהיו נוכחים בערבי הפסטיבל, חלקם גם יציגו את עבודותיהם בעצמם. "ההתייחסות שלנו לגבעת חביבה, שהיא בעצם מרכז הכשרה חינוכי של הקיבוצים, באה לידי ביטוי גם במהלכים האוצרותיים", מסביר גבע. "קיבלנו כמה החלטות, ובהן לא להיכנס אל תוך מבנים סגורים אלא להדגיש אותם עם אמנות מסביבם, וגם להתייחס אל מונומנטים במקום באמצעות יצירות: כך למשל מתייחס האמן שי שניידר לאנדרטה לזכר חביבה רייק (על שמה נקרא המקום) ומספר עליה דברים שהציבור לא יודע; או אמן הסאונד אלעד שניידרמן שלקח את שלט 'דברות השומר' שבמקום ויהפוך אותו ל'סנה הבוער' עם סאונד וקילוחי עשן".
יש צמא של הקהל המקומי לדברים מסוג זה?
"כן. עד השנה הפרסום היה בפייסבוק בלבד והבאנו אלפי אנשים. אמרו לי 'רוקנת את פרדס חנה מאנשים'. ופרדס חנה היא דוגמה לעיר שאיבדה בתקופה האחרונה מהאינטימיות שלה, האוכלוסייה בה גדלה בשנתיים האחרונות באופן משמעותי ואנשים ממשיכים לחפש את האינטימיות - בין אם הם מגיעים מקהילה גדולה כמו פרדס חנה או מקהילה קטנה כמו עין שמר. לחגיגת הנדל"ן יש מחיר, והוא מחיר תרבותי".
יש מקום לכולם
גבע אומר שהגדילה מצריכה בנייה מחדש על כל מובניה, "וזה אחד הדברים שהפסטיבל מגיב עליו, מין תהליך שהוא כאילו 'החליק' לתוכו בצורה כמעט מושלמת ובלי להיות מודע. אני חושב שהאזור בהחלט בשל לזה".
אחת הבעיות בעולם התרבות והאמנות הישראלי, טוען גבע, היא הלחץ להיות מיוחד. "ישר מתחילה מדידה של איך אני מול השאר ומה יקרה אם יגידו עלי שאני דומה למישהו או משהו. הייתי שמח להיפטר מהלחץ הזה, והייתי שמח שיהיו עוד אירועים כמו 'מתחת לפנס'; כפי שהייתי שמח לראות עוד אירועים כמו פסטיבל עכו או 'מנורת לילה' או 'מנופים' בירושלים. היכולת של כמה אנשים להתחבר יחד וליצור משהו שהוא נכון למקום שהם חיים בו לא מתנתקת מהעובדה שהם באים ממקום כזה או אחר אלא חוגגת אותו. זו עדות לחברה בריאה, חבל שתמיד מתחילה מדידה והשוואה".
זו תופעה שאתה נתקל בה אישית?
"כן, זה סוג של מאבק שאני עושה עם עצמי. יש פה מקום לכולם. מה שחסר פה הוא ההבנה שדברים יכולים להיות גם וגם, הם אף פעם לא נטולי הקשר. אם נבין את זה אני חושב שנצליח לייצר גם אלטרנטיבה לחד־ממדיות שמייצרת האווירה פה, לאותה הדרישה לקאנון שלצערי מחליפה אותה עכשיו דרישה ללאומיות או לאומנות, או לפחות לקול אחיד".
