תוכנית הגרעין לשלום: מיצב האמנות המפתיע שמחבר בין יהודים לפלסטינים
כבר ארבע שנים שהאמנית נעם אדרי מפגישה יהודים ופלסטינים במטרה לפצח את הר קליפות הגרעינים הגדול בעולם. את הטון וחצי שכבר אספה היא שומרת במכולה ועל הדרך יוצרת דיון מרענן במציאות המורכבת: "לא התכוונתי להיכנס לעסקי היהודים־פלסטינים־שלום, זה קרה בטעות"
שבת האחרונה, צומת גוש עציון, 11:30 בבוקר. קבוצת אנשים מחכה סמוך לשרשרת ברזל החוסמת את הגישה לתחנת הדלק ולסניף של רמי לוי. צוות צילום קטן מצלם את ההתרחשות, אך אין זה עוד אירוע חדשותי. הצוות מלווה כבר ארבע שנים את פרויקט האמנות גרעינים, או בשמו המלא "גרעינים — بذر— Seeds Of Bliss", של האמנית נעם אדרי: מיזם שמפגיש יהודים ופלסטינים במטרה לפצח ולירוק מספיק קליפות כדי לייצר את הר קליפות הגרעינים השחורים הגדול בעולם.
סביב הכל שקט. בגבעה ממול, בין הסלעים, בתים לבנים עם גגות רעפים, לידם שורות קרוונים צפופות. הכל נראה נינוח כעת.
אלא שמפגש הגרעינים המשותף ליהודים ופלסטינים מתרחש 400 מטרים מהצומת שידע עשרות פיגועי ירי, דקירה ודריסה בשנתיים האחרונות, שממנו נחטפו ונרצחו שלושת הנערים ב־2014.
"תבטלו את האזהרה בוויז שאומרת להימנע ממקומות מסוכנים", מנחה אדרי בטלפון את החברים, ומבהירה שכאן כללי המשחק שונים. היא מסבירה להם איך להגיע למקום המפגש: החווה של משפחת אבו־עוואד, שהוקמה במטרה לשמש מקום מפגש ליהודים ופלסטינים, למען הידברות ושיתוף פעולה.
"הפרויקט התחיל בתור חצי בדיחה". מספרת אדרי. "חייתי בלונדון וראיתי את העבודה של איי ויווי בטייט, הרגשתי שהוא לקח משהו ששייך לתרבות שלנו, למזרח התיכון והרגשתי חובה להגיב."
העבודה שאדרי מתייחסת אליה היא Sunflower Seeds של האמן הסיני איי וויווי, שהוצגה בטייט מודרן ב־2010, ובה כוסתה רצפת הגלריה הענקית במאה מיליון גרעיני פורצלן שנעשו בעבודת יד של 1,600 פועלים סינים, שהאמן שכר את שירותם.
"חזרתי לארץ וסיפרתי את הרעיון לאנשים, ליהודים ולערבים, וכולם התלהבו, ורק אז התחלתי להבין כמה הפרויקט הולך להיות קשה. "אני לא אקטיביסטית. אני אמנית. לא התכוונתי להיכנס לעסקי היהודים־פלסטינים־שלום, זה קרה לי בטעות".
זו הפעם השנייה שפרויקט הגרעינים קורם עור וגידים. הפעם הראשונה היתה ב־2012, כשמשלחת של מפצחים יהודים נסעה לחמישה ימים לעקבה כדי לשתף פעולה עם קבוצת מפצחים פלסטינים. מה שהחל כחבורת תמהונים שיושבים בבית קפה ומפצחים גרעינים, סחף בסופו של דבר את כל העיר עקבה למלאכת הפיצוח. כעבור כמה חודשים התרחשה פעולת פיצוח נוספת בחיפה, כשמשלחת מפצחים שהגיעה משכם התארחה בעיר.
רעיון הפרויקט הוא להפגיש בכל פעם בערים שונות — ישראליות ופלסטיניות — חבורה של מפצחים יהודים ופלסטינים, ולהגדיל את מעגל המפצחים.
הקליפות נגד העש
אחרי כל פיצוח היא שומרת את הקליפות בשקיות ומסמנת אותן במטרה להגיע ל־10 טונות. עד עכשיו אספה אדרי כמות קליפות של טונה וחצי. את הקליפות היא שומרת במכולה בקיבוץ רמת יוחנן, בסטודיו שלה וגם בביתה בתל אביב.
"במכולה היתה לי בעיה של עש והבאתי מדבירים. עוד שבועיים אגיע לקיבוץ ואפתח אותה. אני רוצה להאמין שהכל בסדר ושהקליפות עוד קיימות".
החלום של אדרי הוא לנסוע בסוף הפרויקט עם כל המפצחים ללונדון, לפתוח את השקיות ולהרכיב יחד את ההר על רצפת המוזיאון שם. זה נשמע מופרך אבל לא לחלוטין לא סביר, בהתחשב בעובדה שאדרי היא אמנית נחשבת והפרויקט כבר זכה לתמיכה של מוזיאון חיפה ושל ארגון ארטיס.
היא נולדה בקיבוץ רמת יוחנן ובגיל 4 עברה עם משפחתה ללונדון, שם התחנכה בבית ספר יהודי־דתי. "את הבוגרות של בית הספר היהודי שבו למדתי באנגליה שלחו לישיבות וסמינרים בהתנחלויות. לא הבנתי אז את הנושא של הכיבוש ובבית הספר לא דיברו על זה", היא מספרת. בגיל 17 חזרה לקיבוץ. היא למדה לתואר ראשון באמנות בבצלאל, וב־2009 שבה ללונדון והשלימה תואר שני באמנות באוניברסיטת גולדסמית' בהצטיינות יתרה.
"דרך הגרעינים גיליתי שבשביל שיהודים ופלסטינים יצליחו לפצח גרעינים ביחד צריך להזיז את כל העולם, צריך לקוות שלא תהיה מלחמה באמצע, שכולם יצליחו להגיע עם האישורים, ושייתנו לחברים הפלסטינים ויזה. בנוסף לזה, צריך שאנשים לא יפחדו".
כדי להצליח לנהל את הפרויקט חברה אדרי ב־2012 לבומה ענבר, "איש שלום" כהגדרתו, שעם השנים צבר מומחיות בבירוקרטיה הקשורה במתן אישורי כניסה לישראל, כשהוא מסייע מדי יום לפלסטינים לקבל טיפול רפואי בבתי חולים בישראל.
הוא זה שחיבר את אדרי לחאלד אבו עוואד, פעיל שלום פלסטיני, לשעבר המנכ"ל הפלסטיני של פורום המשפחות השכולות, זוכה פרס אונסק"ו לשנת 2011, שהקים את החווה יחד עם אחיו, עאלי אבו־עוואד. "כשנעם דיברה איתי בטלפון", מספר אבו־עוואד, "זה נשמע לי מוזר. אבל עכשיו זה מרגיש אחרת. בדרך כלל קשה לי לנהל שיחה ארוכה, אבל בזכות הגרעינים אני מדבר איתכם חופשי ויש לי זמן. אני לא רגיל לשבת ככה ולהיות כל כך רגוע".
"שלא תחשבי", הוא מוסיף, "כל אחד מאיתנו מלא מבפנים. יש הרבה קשיים והרבה בעיות, להביא אותי למצב של רוגע, לשבת ולנהל שיחה כזאת — הגרעינים כנראה עשו את זה".
"הגרעינים חושפים את המציאות שלנו", מוסיפה אדרי, “כאילו בטעות, מבלי להתכוון. אנחנו עושים סרט על גרעינים, אבל בעצם אנחנו עושים סרט על כמה החיים קשים, במיוחד כמובן לפלסטינים, וגם עבור מי בקרב הישראלים שרוצה לפגוש פלסטינים.
“אני יכולה לנסוע לירדן ולפצח גרעינים עם פלסטינים שחיים שם, אבל להם אסור לבוא לפצח גרעינים בישראל. אני יכולה להיכנס בקלות יחסית לשטחי A אפילו שזה מסוכן, אבל להביא משם פלסטינים אליי הביתה זה מאוד קשה כי צריך אישורים".
לפצח את הסכסוך
"הרגשתי שיש פה משהו נורא ברמה האנושית", היא ממשיכה, "אני לא מדברת על פוליטיקה ועל מי נגד מי, אלא פשוט שברמה האנושית זה מטורף שיש אנשים שמחליטים עבורם לאן הם ילכו ולאן הם לא ילכו ובאיזה חלק קטן של האדמה הם יישארו או לא יישארו ושאני לא יכולה להיות חברה שלהם בגלל זה, כי אנחנו לא יכולים להתראות. כמה פעמים אני יכולה לנסוע לשכם? כמה פעמים אנחנו יכולים לדבר בטלפון בלי להיפגש? קשה לשמור ככה על חברות. לגרעינים האלה יש משמעות כאן באזור. יש להם את הכוח לחשוף מה באמת שולט בנו ומה באמת קורה לנו, זה עוסק בחיים של אנשים".
