אנטי־אייג'ינג
"הסיפור של אדליין" מתרכז בסיפור אהבה, וכך מפספס את הפוטנציאל להיות יותר מעוד סרט בנאלי
אדליין היא אשה שנולדה ב־1905, ובצירוף נסיבות קיצוני (או לחלופין שקר כלשהו) הפסיקה להתבגר בגיל 30. בתחילת "הסיפור של אדליין" קריין יודע־כל מספק לצופים את ההסבר ה"מדעי" לכך, ואף מסביר שהתופעה תתגלה רק בעוד כ־20 שנה מהיום, ותוסבר כמשהו שהוא שילוב של תיאוריית הכאוס וצירוף נסיבות ארצי־קוסמי. כך או כך, בסופו של דבר קיבלנו את הפלא שנקרא אדליין (בלייק לייבלי), שמבינה שהיא אנומליה ומעדיפה לחיות מתחת לרדאר, תוך שהיא משנה מיקומים ותעודות. היא דואגת לא להצטלם ולא להיקשר לאיש. למעשה, רק דבר אחד נותר קבוע בחייה - הגיל שלה.
לאדליין היתה בת, שגדלה ואף מזדקנת איתה לאורך המאה, מה שמייצר סיטואציה מעניינת, אך לא פחות מכך הזויה. בתולדות הקולנוע כבר היה בלתי־מזדקן מצליח, כריסטופר למברט ב"איש הנצח" הקאלטי משנות השמונים, אך בעוד שם העלילה עסקה בקרב על הישרדותו של איש הנצח האחרון, כאן העלילה עוסקת בדבר אחד בלבד: סיפור אהבה. איתו יצוצו שלוש שאלות דרמטיות בחייה של אדליין: האם יכולה הבלתי מזדקנת שלנו להתאהב? האם תרשה לעצמה? האם לראשונה תחשוף את סודותיה? התשובות, בלי יותר מדי ספוילרים, הן כן כן וכן.
אני מניח שלא כל הצופים יאהבו את ההתמקדות בסיפור האהבה הזה, והאופציה ההיסטורית בטח תקרוץ לאחרים יותר. אחרי הכל, הנה אשה שחיה לאורך מאה שלמה - מאה של שתי מלחמות עולם, מהפכה אלקטרונית ואחריה דיגיטלית - בטח היא אספה סיפור או שניים לאורך הדרך. אבל העלילה כאן, כמו כל הקונספציה של הסרט, מתנקזת לדבר אחד: צירוף נסיבות. בפסקול הסרט שר בוב דילן את "טוויסט קטן של הגורל", ואכן, התסריט מזמן לזוג את צירוף המקרים הגדול של השנה.
את אביו של הבחור שאדליין מתאהבת בו (מייקל הויזמן, שמשחק את דאריו נהאריס ב"משחקי הכס") מגלם הריסון פורד, ואם הוא בסרט בטוח שיש לזה סיבה. ברגע השיא של הסרט אדליין עוזבת, הבחור מבקש מאביו את האוטו, ואביו שואל למה. "כי אני אוהב אותה", אומר הבן, והאבא זורק לעברו את המפתחות. ברגע הזה הבחור במושב לידי תפס את הראש ומלמל "מה זה השטויות האלה?", ואכן, אין לי אלא להסכים - רגע חלש, שבו נדמה שהבמאי או התסריטאי איבדו את חוט המחשבה ולחצו על דוושת ההריסון פורד יותר מדי.
מעבר לכך, הסרט שומר את הצופה בעמדת ציפייה די דרוכה לבאות, הרבה בזכות עבודת המצלמה המושקעת והמשחק האמין של לייבלי. גם המוזיקה האפקטיבית בפסקול מייצרת תחושה (מעט כוזבת) שמדובר בדרמת מתח ולא בסיפור אהבה די בנאלי.
רגעים שנזכור ביום שאחרי:
1. אין היום סרט הוליוודי שלא כולל שוטים אוויריים של זירת ההתרחשות. אני אישית מאוהב בשוטים האלה
2. הסרט כולל שוטים יפים במיוחד של סן פרנסיסקו, כולל חומרים מקוריים מבניית גשר הזהב
3. 11 איש נהרגו בזמן העבודה על הגשר. לפי הסרט, אחד מהם היה בעלה של אדליין
