ביקורת: "חנות הספרים של הסופרים", מיכאיל אוסורגין, "היה זה הוא?", שטפן צוויג

שני הספרים הראשונים בסדרה חדשה של הוצאת זיקית העצמאית, שיוצאים תחת השם "מיני זיקית". קהל היעד: אנשים שאין להם הרבה זמן לקרוא, ועדיין לא רוצים להתפשר על האיכות. דבר המבקרת: כ־3 שנים חלפו מאז באה לעולם הוצאת הספרים זיקית של אוריאל קון ושירה חפר, ועכשיו כבר אפשר לקבוע שמאז הוצאת בבל לא היה פה כזה דבר. הוצאה קטנטנה ועצמאית, שכל ספר שיוצא בה נוטף מאהבה והבנה של מהי ספרות ומהו תפקידה בעולם.

למפעל המבורך הזה מצטרפת כעת סדרת "מיני זיקית" - ספרים שמכילים סיפורים קצרים עד בינוניים באורכם, המתומחרים בהגינות ב־30 שקל בלבד. מיני זיקית מציעה ספרים שקל לשאת בתיק לכל מקום, למקרה של זמן המתנה ארוך או, רחמנא ליצלן, מעלית תקועה.

הספר הראשון בסדרה, "חנות הספרים של הסופרים" (תרגום: מרט וינטראוב), מהווה מעין הצהרת כוונות לגבי מקומה של הסדרה בעולם. מדובר במעין חלק מתוך זיכרונותיו של הסופר הרוסי מיכאיל אוסורגין (שמתורגם לראשונה לעברית), שמספר על מפעל מיוחד שנוצר במוסקבה של 1918, רגע לפני שהשלטונות הסובייטיים הכבידו את ידם על העסקים הפרטיים: חנות ספרים שמנוהלת כולה בידי סופרים, ועסוקה בעצם בשימור והצלת ספרים. בתוך עולם שהולך ומקשה על חיי הרוח, ברווח זמן שהולך ומצטמצם (החנות נסגרה סופית ב־1922), פועלים כמה אנשים כדי לשמר לא רק את החיים, אלא את מה שעושה אותם ראויים לחיותם.

כל זה טוב ויפה, אלא שבמקרה הספציפי הזה זה לא ממש עובד. אוסורגין הוא כותב מיומן, והאלגוריה בין זיקית עצמה לחנות הספרים של הסופרים מתבקשת, אבל מעניין במיוחד זה לא, ולא עוזרת גם אחרית הדבר המקסימה של אלכס אפשטיין. משהו בסיפור עצמו פקידותי מדי, משעמם מדי, ספרותי מדי. כאנקדוטה זה נחמד, אבל לא יותר. "היה זה הוא?" (תרגום: הראל קין) של צוויג הוא מקרה הפוך לחלוטין. זהו ספרון שכולו תענוג אלגנטי צרוף, סיפור מתח קליל ומעורר מחשבה שלופת את הקורא ולוקח אותו למסע מסחרר בחלק נידח של אנגליה, שם שוכנים שני בתים בלב יער, ובהם שני זוגות וכלב חצי אנושי אחד. וכמו במקרה של כל סיפור מתח טוב - כל המוסיף לכתוב עליו בעצם גורע.

שורה תחתונה: תוספת נהדרת לשוק הספרים הישראלי.