"אני מחפש חומרים שמבטאים את הדור שלי"
משה נאור ביים את הקומדיה זוכת הטוני "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ" על אחים שנקראים על שם דמויות של צ'כוב, והתעמת עם טראומות ילדות
זוג פרופסורים חובבי תיאטרון מחליטים לתת לילדיהם שמות הלקוחים ממחזות של צ'כוב. לא, זו לא בדיחה, אלא סיפור המסגרת של הקומדיה זוכת הטוני "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ" מאת כריסטופר דוראנג, שעלתה מעט לפני ראש השנה לבמות. בהצגה, קופרודוקציה של תיאטרון חיפה ותיאטרון הקאמרי, מככבים רמי ברוך, תיקי דיין, ענת וקסמן, אודיה קורן ועוד.
"זו הצגה שמצליחה לבטא באופן צנוע איזושהי כמיהה או געגוע לתקופה שאנשים היו יותר ביחד ופחות שקועים בתקשורת מתקדמת וטכנולוגיה", אומר משה נאור, מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה ובמאי ההצגה. "זה לא נאמר באופן חד־משמעי כי הסיפור נסב על דמויות עכשוויות, שקיבלו את השמות ממחזות של צ'כוב ויחד איתם גורל של בדידות. אם צ'כוב כתב לפני המון שנים על אותה בדידות, זה אומר שהיא לא תוצאה של העולם שאנו חיים בו כיום".
"הצגה מאוד אישית"
נאור לא ביים מעולם מחזה של צ'כוב, אבל מאוד רוצה לעשות זאת. "בשנה האחרונה התחלתי לדבר יותר ברצינות על לביים צ'כוב. המחזה שלו שאני הכי אוהב הוא 'הדוד וניה', אבל כשמיקי גורביץ', שהוא מורה נפלא ובמאי גדול, הודיע שהוא עושה אותו - ויתרתי".
אז אם לא "הדוד וניה" לפחות "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ"?
"נכון, גם אני אמרתי את זה לעצמי. הדמות של וניה מופיעה שם באיזשהו אופן, יש השקות למחזות של צ'כוב כמו 'השחף' ו'גן הדובדבנים'. מי שמכיר את החומרים יכול ליהנות יותר. אותי המחזה מאוד ריגש, ואני מקווה שירגש אחרים".
עם מי מהדמויות אתה הכי מזדהה?
"אני חושב שאני מזדהה מאוד עם וניה (שמגלם רמי ברוך). בילדותו לא ממש ראו את המקום שלו, ולכן הוא תמיד מפנה מקום ולא נותן מקום לעצמו. אני הצלחתי להוביל את עצמי למקומות חיוביים בחיים, אבל החור הזה תמיד קיים אצלי. אני מגיב קשה למצבים שבהם לא נותנים מקום למשהו שעבדתי עליו, כמו קהל שמדבר בטלפון בזמן ההצגה. זה מחזיר אותי לחוויית הילדות הזאת, שלא רואים אותי. מהמקום הזה זו הצגה מאוד אישית עבורי".
ביטוי לקולות אחרים
נאור משמש מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה כבר שש שנים. הוא הגיע אליו אחרי כמה שנים של תחלופת מנהלים שהובילה לגירעונות שאיימו על קיומו, ובעיקר לטשטוש הקו האמנותי הייחודי שהיה לו בעבר. נאור משתדל לשמר את מורשתו של התיאטרון, שאופיין בעבר כתיאטרון פורץ דרך ורב תעוזה.
"בתקופת המלחמה היתה תחושה שאנחנו עלולים להפוך לחברה שלא נותנת מקום לקולות אחרים בתוכה", הוא אומר, "הרגשתי כמעט חנוק, זה השפיע על התיאטרון. הייתי צריך להשקיע אנרגיה כדי להיות זה שלא מפחד לתת ביטוי לקולות אחרים, כולל קולות המצוקה של החברה הערבית שחיה במדינה, כמו במחזה 'רוח ים' (שמתאר את חייהם של ערבים ישראלים במלחמת לבנון השנייה - מנ"ש). האתגר שלי כמנהל אמנותי הוא לתת ביטוי לקולות חדשים, גם מבחינה סגנונית, ליצור תיאטרון שיצליח להרחיב את סוג הקהל שפוקד אותו".
לאיזה קהל אתה רוצה להגיע?
"לקהל צעיר שיאמץ את האמנות ויקדיש לה זמן. אני משתדל שהרפרטואר לא יהיה כזה שיכול להיות בכל תיאטרון. אני מחפש חומרים שמבטאים את הקול שלי והדור שלי. אני רוצה אותם, רוצה לדבר אליהם ואיתם".
אתה עושה דברים שאתה יודע מראש שיפסידו כסף?
"בפירוש כן".
וניצה בן צבי, מנכ"לית התיאטרון, מאחוריך?
"כן. ניצה בעצמה היא קהל משובח וסקרן, מעניין אותה להגיע למקומות חדשים והיא מבינה את הצורך. אנחנו תיאטרון שתמיד היה פורץ דרך ועשה חומרים חברתיים ופוליטיים. היא מבינה ויודעת שזה חלק מההגדרה העצמית שלנו, חשוב שלא נאבד את זה. יחד אנחנו מובילים למקומות האלה".
בתיאטרון שוקדים בימים אלה על הפיכת הקפטריה לבר שיגיש אלכוהול ויהווה מקום בילוי לצעירים. "אנחנו רוצים שהמקום יהפוך לשוקק", אומר נאור, "שיהיה בו שיח אמנותי כל הזמן".
