רוזיטה מיסוני: "ישראל בעיצומה של מהפכה"
מיסוני, מייסדת בית האופנה האיטלקי, מאמינה שהמותג שלה חזק כי מעולם לא יצא מידי המשפחה. אחרי ביקור ראשון בארץ היא מבטיחה לחזור: "יש כאן הרבה אפשרויות"
איש מהנוכחים במפגש עם רוזיטה מיסוני, יום לאחר פתיחת שבוע האופנה גינדי בתל אביב, לא שאל על השנה הקשה שעברה על משפחתה. אחרי שאמצעי התקשורת בישראל הזכירו שוב ושוב, לקראת ביקורן בארץ של שלוש הנשים החזקות לבית האופנה מיסוני, את מות הבן ורעייתו בהתרסקות מטוס ומותו של אבי המשפחה, בעלה של רוזיטה, שאלות נוספות על כך נראו מיותרות.
אבל מיסוני (82) בחרה דווקא כן לחלוק את תחושותיה עם קומץ ידידים, שותפים עסקיים ואנשי מקצוע, שהתכנסו בחנות רנבי בכיכר המדינה, וחתמה את דבריה במשפט "אלה החיים, ותודה לאל יש לי עכשיו את אוטו בן השישה חודשים", כשכוונתה לנין שאת תמונותיו שלפה בגאווה בתחילת המפגש, כמו כל סבתא רבתא. זו הווייתה של מי שייסדה עם בעלה אוטביו את בית האופנה האיטלקי בשנות החמישים של המאה הקודמת - נגישה, אנושית ומלאת הומור.
"את בעלי פגשתי ב־1948, במהלך האולימפיאדה בבריטניה. הוא התחרה בריצות קצרות, ואני למדתי בקולג' וקיבלתי כרטיסים לתחרויות, שהיו חשובות מאחר שהיו הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה. ראיתי אותו רץ באחת התחרויות ושמתי לב שמספר חולצתו 331. זה בוודאי הגורל, חשבתי בלבי, הרי 7 הוא מספר המזל של המשפחה שלי זה דורות! חוץ מזה, הוא היה איש נאה מאוד", היא מתבדחת.
כשפער גיל של כעשור מפריד ביניהם, השניים התחתנו ב־1953 ופתחו בית מלאכה לסריגים. עולם הטקסטיל לא היה זר להם, שכן בבעלות משפחתה של רוזיטה היה מפעל טקסטיל, ואוטביו עצמו כבר התנסה בייצור בגדים.
כשרוזיטה אמונה על הגזרות ואוטביו על הטכניקות והצבעוניות הציג הזוג ב־1958 את הקולקציה הראשונה שלו תחת השם מיסוני, ובשנים הבאות זכה להכרה ולהערכה גורפות.
"בתחילת הדרך לא היה לנו כסף, אבל ידענו שאנחנו רוצים לעסוק באופנה. התחלנו במרתף מתחת לדירתנו, וכשהחלטנו לבנות את המפעל בעלי חשב שעלינו למצוא מקום שבו נרצה לבלות גם את סופי השבוע שלנו. כך מצאנו ב־1969 את הכפר סומיראגו (שבו ובסביבותיו מתגוררים בני המשפחה המורחבת עד היום ובו ממוקמים גם המטה והמפעל של המותג - ת"ו). לקחנו הלוואות גדולות כדי להקים את מפעל חיינו. מאיפה האומץ? פשוט היינו צעירים", היא מחייכת, "אהבנו את העבודה וזה הספיק לנו".
דוגמאות גרפיות
הדוגמאות הגרפיות המזוהות עם בית מיסוני היו שם למן ההתחלה: זיגזגים, פסים, גלים ומשבצות, בצבעוניות מרצדת ואפקטים קליידוסקופיים. עורכת האופנה האגדית דיאנה ורילנד אמרה על יצירתם: "מי אמר שרק צבעים קיימים? יש גם גוונים!".
בשנות השבעים, תקופה שמיסוני מגדירה כתור הזהב של המותג, נולד מראה ההרכבות (The put-together look) האיקוני שלהם, שהמגזין "ווג" דיבר עליו במונחים של "תסמכו על מיסוני שיספקו לכם סוודר שמעולם לא היה לכם". מיסוני מספרת כי זה היה הרגע שבו הפכו לכוח משמעותי בעולם האופנה, אך גם זה שבו השתכנעו כי עליהם להמשיך ממש כפי שהם: "בעולם האופנה יש עליות ומורדות, ואנחנו רצינו לשמור את העשייה שלנו ייחודית. יכולנו להיות גדולים בהרבה". ואכן, מיסוני הוא בית אופנה אותנטי, ואת העובדה שערכי היסוד הוויזואליים והקונספטואליים נותרו על כנם לאורך השנים מסבירה מיסוני בכך שהשליטה נותרה בידי המשפחה ועברה בין הדורות, ורומזת בכך לג'ונגל הבעלויות והרכישות שהשתלט על עולם האופנה.
ב־1997 העבירה מיסוני את הניהול האמנותי לבתה אנג'לה. "העיסוק באופנה, גם כשמדובר באופנה ייחודית כשלנו, מחייב חיבור חזק לעולמם של הצעירים, ולכן כשאנג'לה החליטה שהיא מוכנה לקחת אחריות על הובלת הקולקציה הראשית אמרתי, 'בסדר, אני עייפה'. הרגשתי שיש גיל לכל דבר. רציתי לפרוש ולהתעסק בגינה שלי, בנכדים ובאירוח חברים, ואכן פרשתי - לחודשיים", היא מודה.
"המשכתי לבקר במפעל, ובתחילה הכנתי הזמנות וכתבתי מכתבים, אך משהו היה חסר". וכך, מספרת מיסוני, החלה לצלול לתוך קולקציית הטקסטיל והאביזרים לבית של המותג, פעילות שהיא המנהלת האמנותית שלה עד היום. קולקציית מיסוני הום הופיעה לראשונה בתחילת שנות השמונים, אולם רק בסוף שנות התשעים, כשהבת כבר השתלבה בתפקידה החדש בעסק, הרגישה רוזיטה מיסוני כי תחום הטקסטיל לבית נעשה טרנדי וחם מתמיד וכי יש לה מה לומר בנושא. "לאחר שנתיים צצו עוד ועוד העתקות של מוצרינו, ואז הבנתי שאני עושה משהו נכון", היא נזכרת, ואכן קולקציית הבית של מיסוני, שמיוצגת בארץ בידי רנבי, הפכה עם השנים לגורם משמעותי במותג.
בתהליכי העבודה יש קשר בין קולקציות הביגוד לקולקציות הבית?
"אני מסתובבת במפעל, רואה על מה אנג'לה בתי עובדת ושואלת: 'אני יכולה לגנוב את זה?'". בנימה רצינית יותר היא מספרת כי במחלקת האופנה עובדים על שש קולקציות בשנה, בעוד קולקציית הבית מתעדכנת אחת לשנה ונבנית נדבך על נדבך, כך שאופי העבודה שונה.
אנרגיות במילאנו
התובנות שמיסוני משמיעה לגבי ההבדלים בין שבוע האופנה במילאנו לשבוע העיצוב הנערך בעיר מדי שנה מעידות כי אינה מתגעגעת לתזזיתיות ולקודים המחייבים של עולם האופנה: "אף שכל תצוגות האופנה עולות לאינטרנט עוד לפני שהן מתחילות, מדובר בסופו של דבר בהתרחשות סגורה לקהילה מצומצמת. לעומת זאת, שבוע העיצוב הוא הזמן הכי טוב במילאנו, כי העיר מלאה בצעירים ובאנרגיות שניתן ממש להרגיש".
לישראל הגיעה מיסוני עם בתה אנג'לה ונכדתה מרגריטה. במהלך המפגש ברנבי נכנסה אנג'לה מלווה באשת השגריר האיטלקי, וכשהפצירו בה להישאר ענתה: "סלחו לי, אבל נשארו רק שלוש שעות ואני רוצה לראות את יפו". הישירות הלבבית, כך נראה, היא עניין גנטי. רוזיטה עצמה סיפרה כי לא הספיקה לראות הרבה מעבר לקמצוץ מירושלים ולחזית הצבעונית של מלון דן, אבל הבטיחה שתחזור: "זה מקום חיובי. זו מדינה צעירה ונראה כי היא בעיצומה של מהפכה. כיף לעשות משהו במקום שיש בו הרבה אפשרויות". ייתכן שזו חנופה, אך בינתיים ניהנה מהספק שרוזיטה יודעת לזהות הבטחה.
