דרוש: בעל ממון שיש לו גם חזון

שאלתם את עצמכם איך זה שהיחידים שמגלים עניין ברכישת השליטה באי.די.בי אחזקות - הקונצרן הגדול ביותר במשק - הם איש עסקים ישראלי אנונימי, שמגלגל, לדבריו, עסקים בהיקף של מיליארד דולר בגרמניה, איש עסקים דרום־אמריקאי, "יהודי שאוהב את ישראל" מאודסה שבאוקראינה ועוד כל מיני עסקנים קטנים? האם מדינת ישראל כבר איבדה מהמוניטין שלה גם בכל הקשור למגזר העסקי הפרטי? האם קורה פה משהו שצריך להדאיג אותנו ברמה הלאומית?

בניגוד למה שנוח להרבה אנשים לטעון, התשובה אינה טמונה בחשש של אנשי עסקים מהרגולציה החונקת בישראל או בחשש שלהם להיות באור הזרקורים. הסיבה היא הרבה יותר פשוטה: מדובר בעסקה שאינה כדאית כלכלית.

לא משנה מה יגידו לכם מעריכי שווי, אם רכישת השליטה באי.די.בי באמצעות הסדר עם הנושים היתה כלכלית — היינו רואים גופים רציניים ומוכרים בעלי מוניטין עומדים בתור.

אז מה בכל זאת מחפשת החבורה הצבעונית הזו באי.די.בי? אדוארדו אלשטיין כבר הזרים 100 מיליון שקל לחברת גנדן הפרטית, שבאמצעותה מחזיק נוחי דנקנר באי.די.בי, ואלה יירדו לטמיון אם הוא לא יקבל לידיו את השליטה בקונצרן. דנקנר עצמו שקוע בחובות פרטיים, שללא השליטה באי.די.בי הוא יתקשה לעמוד בהחזר שלהם. מה לגבי השאר? כנראה שרב הנסתר על הגלוי.

החובות למוסדיים הם טיפה בים לעומת אחזקות הציבור בחברות

כך או אחרת, גם אם אנשים העסקים הללו באמת מאמינים שביכולתם להרוויח מהעסקה הבלתי הגיונית הזו, השאלה היותר חשובה היא אם אלה האנשים שאנו רוצים שיעמדו בראש הקונצרן הגדול במשק? האם אלה האנשים שבידיהם מספיק כישרון וניסיון לנהל את רשת המזון הגדולה בישראל, אחת מחברות הסלולר הגדולות בישראל, אחת מחברות הביטוח הגדולות בישראל, ועוד שורה ארוכה של עסקים ומאות רבות של עובדים?

והאם אנו רוצים שהקונצרן הגדול במשק יהיה מוחזק באמצעות פירמידה של חברות משורשרות, או לחלופין באמצעות כל מיני חברות אחזקה הרשומות באיי הבתולה?

הבחירה בין קבוצת אלשטיין־בן משה לבין קבוצת גרנובסקי־דנקנר מטרידה. אף אחת משתי הקבוצות האלה לא באמת נראית ראויה. כל אחת מהן ניסתה בימים האחרונים להטיל ספק בלגיטימיות של הקבוצה האחרת, אבל אף אחת מהן לא חשבה לרגע להציג את החזון שלה, למשל, או את האסטרטגיה שלה בנוגע לעתידו של קונצרן אי.די.בי.

תבואו ותאמרו - הרי אלה הם כללי המשחק. עניין שבשגרה הוא שעסקים עוברים מיד ליד, מבלי שהקונה נדרש להוכיח דבר פרט ליכולתו לשלם את הסכום הנדרש למוכר - אפילו לא את כישורי הניהול שלו.

אלא שכאן המקרה שונה. רצה גורלו המר של דנקנר ועתידו של הקונצרן הגדול במשק נמצא היום בידי הגופים המוסדיים — פסגות, הראל, אקסלנס וגילעד. הם אלה הנאבקים כעת למקסם את ההחזר שיקבלו עבור השקעתם הכושלת באיגרות החוב של אי.די.בי, ופה טמונה הבעיה.

אותם גופים מוסדיים שוב מוכיחים עד כמה הם כושלים כשצריך לרוץ למרחקים, בהסתכלות כלל־משקית ארוכת טווח. כל מה שמעסיק אותם במאבק הנוכחי הוא איך הם יציליחו למקסם את התמורה שיקבלו עבור איגרות החוב בעוד כמה שקלים.

אלא שהכסף הגדול של אותם גופים מוסדיים — שהוא בעצם הכסף שלנו, הציבור שאותו הם מנהלים — נמצא היום בכל אותן חברות ציבוריות שבשליטת אי.די.בי — סלקום, שופרסל, כלל ביטוח, גב־ים, אלרון — חברות שציבור שותף בהן ומחזיק בעשרות אחוזים מהמניות שלהם. מדובר בכ־9.6 מיליארד שקל (מצרפי), שלעומתם החוב למחזיקי איגרות החוב של אי.די.בי הוא טיפה בים.

המתמודדים על רכישת אי.די.בי. אלכסנדר גרנובסקי (מימין) ואדוארדו אלשטיין. לא הציגו אסטרטגיה צילום: אוראל כהן

הכוח לקבוע מי יהיה בעל השליטה באי.די.בי נמצא לראשונה בידי המוסדיים — הם יכריעו מה יעלה בגורל כספי הציבור המושקעים בכל החברות בקבוצה, והם אלה שיכולים להכריע שלא לתת את השליטה בקונצרן לידי גורמים שהם לא בוטחים בהם או שהם אינם מכירים דיים — ונדמה שכל אחת משתי הקבוצות עונה לפחות על קריטריון אחד משני אלה.

הפירוק של קונצרן אי.די.בי הוא מורכב, אבל משתלם יותר למשק

זה הרגע שבו הגופים המוסדיים צריכים להפגין אומץ ולהוכיח לציבור הלקוחות שלהם שהם חושבים הרבה יותר רחוק בבואו לקבל הכרעות קריטיות על כספו. זה הרגע שלהם לצאת מהקופסה, לא להילחם את המלחמה של אתמול, אלא את המלחמה של המחר. נכון, זה הרבה יותר מורכב והרבה יותר ארוך ומייגע לפרק את קונצרן אי.די.בי, אבל לפחות זה מאמץ שיישא פירות, כי בסיומו נקבל את החברות המובילות במשק מחוזקות יותר.

על הדרך המוסדיים גם יוכלו לרשום לעצמם נקודות זכות גדולות בצמצום הריכוזיות במשק, ואין כל ספק: ברגע ששופרסל, סלקום, כלל ביטוח, גב־ים, ושאר החברות הריאליות בקבוצה יועמדו על המדף למכירה — נראה פתאם גם קונים פוטנציאליים מהליגה הראשונה בארץ ובעולם.