אלבום: החצר האחורית / "החצר האחורית"

הפקה עצמית של אלבומים בסיוע אתרי גיוס כספים באינטרנט הפכה להיות מקובלת בעולם והיא תופסת אט אט גם אצלנו. אליוט עשתה זאת בהצלחה, להקת איטליז מנסה בימים אלה את כוחה. וגם האלבום הזה, "החצר האחורית", גייס בהצלחה כ־80 אלף שקל מכ־900 תומכים באתר הדסטארט לצורך הוצאתו. ואיזה כיף שיוצריו הצליחו.

קהל היעד: חובבי פופ ורגאיי ישראלי עם טקסטים חברתיים ופוליטיים נוקבים.

דבר המבקר: איזה פרויקט מקסים. קחו את יענק'לה רוטבליט הוותיק, שאחראי על אינספור טקסטים אלמותיים בפזמונאות העברית, וחברו אליו את תומר יוסף - האיש מהבלקן ביט בוקס ו־700 פעילויות נוספות. לזה תוסיפו שני מוזיקאים מצוינים: הגיטריסט איתמר ציגלר מהבלקן ביט בוקס והקלידן גדי רונן, בין השאר מדבק.

החצר האחורית

התוצאה: חיבור בין מילים של פעם, בעברית אמיתית, לבין לחנים אקלקטיים - מפופ נעים ועד רגאיי ישראלי מקפיץ, כמו הסינגל "אחד משלנו" שכבר מתנגן בתחנות הרדיו. השיר הזה הוא דוגמה נפלאה לדרך שבה רוטבליט נהנה לשחק בתבניות, שלא לומר קלישאות של הישראליות, ולפרק אותן לרסיסים מדממים.

הרי אותו "אחד משלנו", כפי שאנחנו מציינים בכל פעם בהפתעה מזויפת, הוא גם אותו אחד שהיכה את הילד או ברח עם הכסף, או להבדיל "הביא לנו כבוד" - וכל יתר הסיסמאות השטוחות. לעתים זה קצת פלקטי, כמו בשיר הפוליטי המפורש "שייח' ג'ראח" או בזה הפותח, "הסיפור הגדול", שמדבר על מותו של אותו סיפור ישראלי: "שני עמים אוחזים זה את זה בגרונם / וכובש ונכבש נכבשים עד עפר / אדמה שספוגה בדם הניגר / בים הים לנהר".

יש לא מעט רגעים שבהם נוצרת סינרגיה אמיתית ומוצלחת בין שני הדורות, של הכותב ושל המלחינים, כמו בפנינה "האיש בחליפת הזכוכית" שכאילו יצאה מהסבנטיז, או בשיר הלעגני "רב מכר", שלועג בעיקר לתעשיית ההייפ שסביב ספרות המתח הישראלית. אבל למרות היופי והנעימות של לא מעט שירים, קיצור קל - בעיקר בחצי השני - היה יכול לסייע לאלבום להישמע מהודק יותר (55 דק', הוצאה עצמית).

שורה תחתונה: כבר לא כותבים מילים כאלו? כותבים. מי מצביע רוטבליט?