"ניתן לאלץ חברות לשלם מס, אבל לממשלות אין רצון"

"הלחץ שהממשלות מתחילות להפעיל בכיוון עשוי אולי לצמצם קצת את התופעה, אך אני סבור שלא נצליח לערוך שינוי מהותי בתחום הזה", פותח בנימה דטרמיניסטית ופסימית מרטין וולף את השיחה על אחד הנושאים החמים בדיון הציבורי והפוליטי בשנה האחרונה: תרגילי המס של תאגידי ענק ובעלי הון ברחבי העולם.

בשנה האחרונה נחשפו ממדי הענק של תופעת ההתחמקות ממס, וממשלות המערב הכריזו עליה מלחמה. חברות כמו גוגל, אמזון וסטארבקס היו נתונות לביקורת ציבורית על שהן כמעט לא משלמות מס על הכנסות אדירות ומעבירות הון רב למקלטי מס. אמנם תרגילים אלה חוקיים, אך הם מונעים ממדינות הכנסות של עשרות מיליארדי דולרים בשנה.

"הרבה תאגידי ענק ואנשים עשירים מאוד חיים היום בלי לשלם מסים, אפילו בארה"ב, מפני שהם הגורמים החזקים ביותר בעולם. זה לא ישתנה מכמה סיבות עיקריות. אחת מהן היא שלתאגידים ולעשירים האלה יש לוביסטים חזקים שמקבלים הרבה כסף כדי לאיים על ממשלות שהם יעברו לחו"ל אם יעלו להם את המסים. האיומים האלה הם בלוף בעיניי, אפילו במקרה של גוגל. ממשלת ארה"ב הרי יכולה להכריח את גוגל לעשות מה שהיא רוצה, אבל הבעיה היא שאין לה את הנכונות, כי יש יותר מדי שחקנים במערכת שימנעו את זה. היא חייבת להיות נחושה מספיק ולעמוד בלחץ המטורף שמפעילים כל הלוביסטים. שום ממשלה לא רוצה להילחם עם התאגידים החשובים האלה, כולן רוצות שהם יישארו, לכן הממשלות מתחרות זו בזו על מיסוי".

מרטין וולףצילום: צארלס ביבי, פייננשל טיימס

"פוליטיקאים רגילים להיות נבוכים, זה חלק מהתפקיד"

וולף (67), שהיה שליח הבנק העולמי באפריקה ובהודו עד אמצע שנות השמונים, הוא חבר הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, מכהן בוועדה העצמאית לבנקאות ומחזיק בשלושה תוארי דוקטור לשם כבוד ובתואר כבוד בריטי (CBE). וולף מכיר באופן אישי רבים מראשי המדינות, מנגידי הבנקים המרכזיים ומראשי התאגידים, שמחכים למוצא פיו בטורי הפרשנות שלו בעיתון הבריטי "פייננשל טיימס". כאשר ישב בחדר האח"מים בוועידת הנשיא שהתקיימה בירושלים בחודש שעבר, לא פסק זרם העולים אליו לרגל מבין באי הוועידה, שקיוו להחליף עם הפרשן המפורסם ולו משפט או שניים. פרופ' לארי סאמרס, לדוגמה, מי שכיהן כשר אוצר בממשל קלינטון ונחשב מועמד מוביל לתפקיד היו"ר הבא של הפדרל ריזרב, התיישב לידו ונשאר שם יותר משעה תמימה.

אולם גם אחרי רבע מאה במקצוע ונוכח ההערכה העצומה שהוא זוכה לה, וולף נבוך כשהוא שומע את המילים "הפרשן הכלכלי החשוב בעולם" - תואר שבכירים בעולם הפוליטי, העסקי והאקדמי נוהגים להצמיד לשמו. וולף משתדל להדחיק את הכוח הגדול שהוא מרכז בידיו: "אין שום טעם להתחיל לחשוב כמה חשובים או משפיעים הדברים שאני כותב, זה רעיל. אם זו אמת המידה להצלחה שלך, בסוף תשתגע", הוא אומר. "אני אף פעם לא כותב מתוך מחשבה מה יקרה אם אנשים ילכו ויישמו את ההמלצות שלי, זה גם ככה אף פעם לא קורה. אף אחד לא משנה את המדיניות שלו לפי מה שאני אומר, אף שהרבה פעמים אני צודק, למבוכתם הרבה. אבל פוליטיקאים רגילים להיות נבוכים, זה חלק מהתפקיד".

"מערכת המיסוי שקיימת היום בעולם רעועה להחריד"

"הסיבה העיקרית שהתאגידים הצליחו לעשות מה שהצליחו לעשות היא שמדינות כמו אירלנד מציעות מדיניות מיסוי אטרקטיבית באופן קיצוני וחוקית לחלוטין", מסביר וולף. "מלבד חוסר הנכונות והתחרות בין המדינות, מערכת המיסוי שקיימת היום בעולם רעועה להחריד, בייחוד מבחינה רעיונית. לממשלות אין מושג מה לעשות בה, איך להגדיר את מבנה ההכנסות התאגידי ולחשב אותו, והתאגידים מנצלים את זה לטובתם. השילוב הזה בין גורמים פוליטיים, רעיוניים וטכניים יאפשר לחברות הרב־לאומיות הגדולות להמשיך לשלם שיעור מס נמוך להדהים".

אז צריך להשלים עם זה?

"לחלוטין לא. אפשר לעשות שינויים משמעותיים, שבעיניי הם טובים ורצויים, בקלות רבה, אבל חייבים כוחות חדשים, מישהו שיפעיל כוח רב. בהחלט ניתן לאלץ חברה לשלם מסים: גובים מסים מהפעילות הבינלאומית שלה, מאפשרים לה לנכות מכך את מס החברות שהיא משלמת בחו"ל, מתעקשים על נוסחה גלובלית לחישוב מחויבויות המס שלה - שום חברה אמריקאית לא תוכל לחמוק מזה. ואולם, כדי לעשות את זה כל שינוי של החוק חייב להיות חלק מרפורמת מיסוי כוללת.

"אם תיערך רפורמת מס מקיפה, שתהיה עליה הסכמה בין המדינות, זה יעבוד. פשוט קשה לי להאמין שהממשלות יירתמו לכמות המאמצים שצריך להשקיע בכך. צריך לזכור שעבור הממשלות מדובר בבעיה אחת מבין אלפים שהן נדרשות להתמודד עמן, ואילו עבור התאגידים זה עניין קריטי, ולכן הם ישקיעו הרבה יותר משאבים כדי לוודא שזה לא יקרה מהמשאבים שישקיעו הממשלות כדי שזה כן יקרה. על כן אני סבור שדבר לא ישתנה".

וולף מציין שדווקא בהיבט הלא חוקי של התחום, סוגיית העלמות המס, חל שינוי משמעותי בשנה האחרונה. "תופעת העלמות המס במדינות המפותחות - בשונה מהמדינות המתפתחות שבמערכת גביית המס שלהן עדיין אין משאבים להילחם בה - מצטמצמת בהחלט, בייחוד בשוויץ. עם זאת, קל יחסית להתמודד איתה כי מקלטי המס האלה לא חזקים מספיק להתנגד ללחץ שמפעילות המדינות המפותחות הגדולות".

"הבעיה של ישראל היא לא הגירעון, אלא בעיות מבניות"

"זו שאלה קשה, מפני שעד לאחרונה, והכוונה היא ל־10–15 השנים האחרונות, היה הגיוני להניח בנוגע לרוב הכלכלות המפותחות שאם הכלכלה צומחת, אנשים חולקים את הפירות ונהנים מהם בפרופורציונליות, פחות או יותר. מובן שחלק הארי של ההכנסות תמיד הלך לחצי העליון של המשתכרים, אבל הפרופורציות היו מאוזנות הרבה יותר. ב־15 השנים האחרונות זה חדל להיות המצב במדינות רבות, לא רק במדינות מפותחות. למעשה, אחד הפרדוקסים הגדולים היום הוא שאי־השוויון בין אנשים בכל העולם מצטמצם בשעה שאי־השוויון בין אנשים בתוך המדינות עולה כמעט אוניברסלית.

"מה שקרה בישראל קיצוני יותר מברוב המדינות המפותחות, אך דומה בבסיסו. לפני 40 שנה ישראל היתה חברה שוויונית מאוד, והיום היא מאוד לא שוויונית. אי־השוויון התרחב מהר בכלכלות כמו ישראל ובריטניה, שמתבססות במידה רבה על מגזרי הטכנולוגיה והפיננסים, שנחשבים למאיצי אי־שוויון. מגזר הטכנולוגיה יוצר תגמולים אדירים לקבוצה מצומצמת של אנשים, אך לא מייצר הרבה מקומות עבודה.

"שינויי הכיוון המבניים האלה מקשים בהערכת ביצועים כלכליים, אולם אי אפשר להתעלם מנתוני המאקרו. אם הכלכלה מתכווצת ב־20%, כל אחד מרגיש את זה. בעבר נהגנו לומר שהמדיניות הכלכלית צריכה להתמקד אך ורק בהעלאת התמ"ג ובדרבון הצמיחה, אבל היום צריך להתרכז בטבעה של הצמיחה ובחלוקתה בין כלל התושבים. הכלים לגיבוש מדיניות כזו לא פשוטים בכלל ויש הרבה מגבלות. נתוני המאקרו של ישראל, לפי סטנדרטים של מדינה מפותחת, טובים מאוד, והיא יחסית לא הושפעה מהמשבר. אני חושב שהניהול המאקרו־כלכלי היה מצוין, ולא רק משום שסטנלי פישר חבר שלי. אני סבור שתוכלו להתמודד עם הגירעון. הסוגיות החשובות יותר הן סוגיות מבניות לטווח הארוך - איך שומרים על הצמיחה, מעלים את הפריון הנמוך יחסית ומחלקים באופן שווה יותר את פירות הצמיחה".