סיפורי ניו יורק
חתולה על השטיח האדום, רובוטים במאים, חיילים בעיראק שהורגים בשביל הכיף, וופי גולדברג ודבל'ה גליקמן הם כמה מהאטרקציות בפסטיבל טרייבקה שמתקיים בימים אלו. כתבת "כלכליסט" מדווחת מהשטח
08:46
25.04.13
פסטיבל קולנוע הוא דבר משונה. כמובן שכמו בכל פסטיבל יש בו הרבה מסיבות, מינגלינג וסלבריטי ספוטינג, אבל עיקר הפעילות מתבצעת באולמות חשוכים, בשקט מוחלט, איש איש בכיסאו מול המסך המרצד. לפסטיבל הקולנוע של טרייבקה, שנוסד לפני 12 שנה על ידי רוברט דה נירו וג'יין רוזנטל, מעולם לא היתה זהות ברורה. הוא נולד כדי להפיח רוח תרבותית בדאון טאון מנהטן אחרי אסון התאומים. זה עבד, בשנה הראשונה, ומאז הפסטיבל הנחשב (בכל זאת, ניו יורק) התחיל לחפש את עצמו.
דוקו רוק
אם לשפוט לפי סרט הפתיחה, נראה שטרייבקה 2013 (שנפתח ב־17 באפריל וייסגר ביום ראשון הקרוב) נמצא במסלול הנכון. בעוד בשנה שעברה פתחה את הפסטיבל הקומדיה הרומנטית המיינסטרימית "עד החתונה זה יעבור", השנה נפתחה החגיגה עם הסרט התיעודי "Mistaken For Strangers" של טום ברנינגר. אם מעולם לא שמעתם על ברנינגר, דעו שאתם לא לבד.
עד ממש לא מזמן הוא היה בחור מדוכדך בן 30 שגר עם ההורים שלו בסינסינטי, האזין למוזיקת מטאל ועשה סרטי אימה קצרים במימון עצמי. אלא שאז הוא קיבל טלפון מאח שלו, מאט ברנינגר, סולן "דה נשיונל" (אחת מלהקות האינדי רוק המצליחות בעולם) שהציע לו להצטרף לסיבוב ההופעות של הלהקה בתור פועל במה.
פסטיבל טרבייקה. mistaken for strangers
טום הצטרף, לקח איתו מצלמה קטנה והחל לצלם סרט על הלהקה המצליחה של אחיו. התוצאה היא סרט הרוק'נרול הכי לא צפוי שיש. ברנינגר מצלם את כל מה שלא אמורים לצלם, ושואל את השאלות הכי משונות (“האם אתם עולים לבמה עם ארנק?”). אלא שמה שמתחיל כפארודיה מבריקה מגיע עם הזמן למחוזות עמוקים שנוגעים בשאלות של יצירה ויחסים בין אחים.
הבחירה בסרט של ברנינגר, שהקרנת הבכורה החגיגית שלו לוותה גם בהופעה של "דה נשיונל", מעידה על כיוון מעניין ואלטרנטיבי שהפסטיבל מנסה לצעוד בו. עם זאת, זו לא מגמה שצובעת את הפסטיבל כולו. מתוך 100 הסרטים המוקרנים פה אפשר למצוא קצת מכל דבר: מסרטי ספורט דרך דרמות עם שחקנים מפורסמים ועד סרטים שעושים שימוש בטכנולוגיה אינטראקטיבית.
דגש על טכנולוגיה
הניסיון למתג את עצמו כפסטיבל שעוסק בחוד החנית של הקדמה הטכנולוגית הוא עוד מגמה בולטת בטרייבקה השנה. בהמשך השבוע יוקרנו חומרי גלם מתוך המשחק/סרט האינטראקטיבי החדש של פלייסטיישן "Beyond: Two Souls" והקרנה של "Tricked" - סרטו האינטראקטיבי של פול ורהובן ("רובוקופ", "אינסטינקט בסיסי").
פסטיבל טרבייקה. רוברט דה נירוצילום: איי אף פי
ורהובן והצוות שלו כתבו רק את ארבע הדקות הראשונות של הסרט, פרסמו את התסריט לקהל ואת ההמשך ביימו על בסיס הצעות שקיבלו במשך כמעט שנה מ־35 אלף משתתפים. בנוסף, קטגוריה חדשה בטרייבקה בשם סטוריסקייפ (Storyscape) כוללת חמישה פרויקטים טכנולוגיים אינטראקטיביים, בהם פרויקט שבו הקהל מוזמן לשתף פעולה עם סרט התעודה הראשון בעולם המצולם כולו על ידי רובוטים.
עד שהרובוטים יסיימו לצלם את הסרט שלהם, הפסטיבל ממשיך להציג בכורות של סרטים תיעודיים מהסוג הישן והטוב המצולמים על ידי בני אדם. בבולטים שבהם אפשר למצוא את "The kill team" – סרט על חיילים אמריקאים באפגניסטן שהחלו להרוג אנשים חפים מפשע בשביל הכיף; דיוקן של הבמאי הנודע מיכאל הנקה; סרטה הראשון כבמאית של וופי גולדברג על הקומיקאית מאמס מייבלי; מסמך מטופש אך מעניין על החתולה המפורסמת ביותר באינטרנט ליל באב (כן – היא הצטלמה על השטיח האדום); ואת “רוקדים ביפו" הישראלי של הילה מדליה (ג'ודי פוסטר וג'יימס פרנקו נצפו בהקרנת הבכורה), שגם יפתח בקרוב את דוק אביב.
הסרט של מדליה הוא רק אחד בנציגות מכובדת של ארבעה סרטים ישראליים שמוצגים ומתחרים בפסטיבל: הקצר "Dead World Order" של דנה לוי, “שש פעמים" של יונתן גורפינקל ו"מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו. ביום שני התכנסו דבל'ה גליקמן, צחי גראד (שניהם משחקים ב"זאב הרע"), הקונסול עידו אהרוני ועסקני קולנוע אמריקאים במסעדת לוקנדה ורדה של דה־נירו, כדי לאכול ולחלוק כבוד לארבעת הסרטים.
פסטיבל טרבייקה. "שש פעמים"
“ישראל עשירה בהרבה סוגים של דרמות", אמר לארי קארדיש, אוצר לשעבר של מחלקת הקולנוע של ה־MoMA, שהנחה פאנל בהשתתפות היוצרים. “משחק ותסריט מדהימים", החמיא לסרט "שש פעמים". "אנחנו מאוד שמחים ומוחמאים להיות פה", אמר ל"כלכליסט" הבמאי יונתן גורפינקל, שסרטו הוא דרמת נעורים שמתרחשת בהרצליה ותעלה לאקרנים בישראל באוקטובר. בזמן הפסטיבל כבר קיבל שתי הצעות הפצה מחברות אמריקאיות. “התגובות של האמריקאים משמחות ומפתיעות לטובה. בסוף כל סרט יש סשן שאלות ותשובות עם הקהל, והכי משמח אותי שאף שהסרט מתרחש במזרח התיכון ודובר שפה שהם לא מבינים, תגובת הקהל היא לחלוטין אישית. הם מתייחסים לזה כאילו זה סיפור שיכול היה להתרחש באותה מידה גם פה".
