ביקורת ספר: "קיץ ללא גברים" מאת סירי הוסטוט
ספרה של הוסטוט, שידועה בעיקר כאשתו של פול אוסטר, עוסק במיה, משוררת אדמונית שבעלה מבקש "הפוגה" והיא בתמורה חוטפת התמוטטות עצבים
ספרות נשית קצת אחרת. קהל היעד: נשים, במובהק. דבר המבקרת: באופן אישי, אני לא כל כך אוהבת את הז'אנר המכונה "ספרות נשים". לדעתי, העובדה שאנחנו אוחזות ברחם לא צריכה למנוע מאיתנו לכתוב את "מלחמה ושלום". מצד שני, "קיץ ללא גברים" (תרגום: מיכל כהן) הוא אולי הכי ספרות נשים שיש - הוא אף פונה במודע ל"קוראת", בנקבה - אבל הכי אחרת שיצא לי לקרוא.
ספרה של הוסטוט, שידועה בעיקר כאשתו של פול אוסטר, עוסק במיה, משוררת אדמונית שבעלה מבקש "הפוגה" והיא בתמורה חוטפת התמוטטות עצבים. לאחר שהיא משתחררת מאשפוז היא עוברת לגור ליד אמה, שמתגוררת בבית אבות, ומתחילה להעביר סדנת כתיבה לילדות מהאזור. כיאה לשמו, יש בספר הזה כמעט אך ורק נשים - הגברים נמצאים, אם בכלל, בסוג של היעדר: בעלה של מיה שעזב, בעלה המתעלל של השכנה הצעירה, החבר הדמיוני של פלורה בת השלוש.
הנשים, לעומת זאת, מאכלסות את הספר במגוון גילים ותצורות, ומציגות את ההדדיות הנשית על מגוון מופעיה, מתמיכה והבנה שבשתיקה דרך קנאה שלא מדברים עליה ועד התעללות ממש - הכל מאוד ריאליסטי ובעיקר לא סנטימנטלי. ההישג הגדול של הוסטוט בספר, שמפתיע מאוד לטובה, הוא שהיא מצליחה לעסוק אך ורק בנשים בלי להיגרר ולו פעם אחת לקלישאות וסנטימנטליות נוסח סרטים הוליוודיים. היא פשוט מספרת את זה כמו שזה - את המרקם העדין שנוצר כששתי נשים נפגשות, ויש בכך משהו מרענן ומעורר מחשבה. ציטוט למזכרת: "לעתים אנחנו מבכרים חלום מסוים על פני חלום אחר ומוצאים בכך מפלט זמני מן העצב הרגיל. אחרי ככלות הכל, איש מאיתנו לעולם לא יוכל להתיר את סבך הבדיונות המהווה את הדבר הרעוע המכונה בפינו 'עצמי'" (עם עובד, 203 עמודים).
שורה תחתונה: קטן ומקסים.
"מיתרי הלב" מאת יאן פיליפ סנדקר. ספר ההמשך לרב־המכר של סנדקר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" מוצא את הגיבורה, יוליה, עשור לאחר מאורעות הספר הקודם. היא חוזרת לניו יורק ונטמעת שם בחיים המודרניים, אולם - בכל זאת, ספר המשך - לאחר קריאת מכתב שהיא מקבלת מאחיה היא חוזרת לבורמה ושם עוברת שוב מסע רוחני (הכורסה וידיעות ספרים, 351 עמ').
