הקרנת בכורה: "הטיסה"

וויפ (דנזל וושינגטון) הוא טייס הולל. כשהוא לא בתפקיד הוא שותה כל מה שאפשר, ולא בוחל גם בקוקאין. כשהמטוס שלו מתרסק הוא נחשב גיבור, משום שהצליח להנחית אותו ורוב הנוסעים ניצלו, אבל אז החקירה מאלצת אותו להתמודד עם החומרים שהיו בגופו בעת התאונה.

קהל היעד: מעריצי רוברט זמקיס שטרם נגמלו, ומכורים לאלכוהול שעדיין מאמינים בכוח השכנוע של סרט אמריקאי. דבר המבקר: מי שהשם רוברט זמקיס מתקשר אצלו להרפתקאות, צפוי להתאכזב. מי שחושב שסרט עם שם כמו "הטיסה" מבטיח אקשן מרהיב, עלול לאבד סבלנות מהר.

 מתברר שזמקיס ביים סרט מהסוג הצדקני, שמקובל לשדר בטלוויזיה בשעות הצהריים בשיתוף האגודה למלחמה באלכוהוליזם, כולל מופע די דוחה של צדקנות והכאה על חטא. מובן שהסרט לא מתחיל כך. קודם מראים לנו את הדיילת שאיתה בילה הטייס הגבר־גבר את הלילה, ואת שורות הקוק שעוזרות לו להתחיל את היום ולהגיע לטיסה בזמן. ויש גם כמה סצינות של מטוס במערבולות וניסיונות לנחות בשלום. ואז מגיע הסיפור האמיתי.

חוקרי תעופה אזרחית באים לבקר את וויפ, נציג איגוד הטייסים נשלח כדי לעזור לו לצלוח את החקירה ואפילו משיג לו עורך דין חלקלק ממש כמו בקלישאה. אבל בשימוע שאמור לסיים את הפרשה, וויפ לא מסוגל לשחק את המשחק ושובר את הכלים. הוא מודה שהוא אלכוהוליסט, משלם את המחיר במאסר ממושך, וכל זאת כדי לנקות את מצפונו. מילא שהתהליך לא אמין והעלילה מגושמת, אבל הטון הצדקני שרואה בווידוי ובחרטה חזות הכל הוא ההיפך הגמור מקולנוע טוב (ארה"ב 2012, 138 דקות).

שורה תחתונה: אל תתפתו לסם, ואל תתפתו לסרט שהוא כל כך סתם.