10 אלבומי האינדי הטובים של 2012
שילוב מהודק בין ז'אנרים שונים, טריפ מוזיקלי קצת משונה אבל כיפי מאוד, או השפעות מהביטלס שאיש לא מנסה להסתיר. כלכליסט סוקר את האלבומים המיוחדים ופורצי הדרך של השנה היוצאת שלא כדאי לכם לפספס
השנה האזרחית מתקרבת לסיומה וזו הזדמנות להקשיב למוזיקה המצוינת שיצאה בה. מבין האלבומים המעניינים והטובים החליט "כלכליסט" להמליץ לאו דווקא על המדוברים, החשובים או הבולטים ביותר, אלא על עשרה שלא כדאי להגיע ל־2013 בלי להקדיש להם האזנה.
הכי מדובר: "An Awesome Wave" של Alt-J
הקטע הכי חזק באלבום הבכורה האדיר של הרביעייה הבריטית הרותחת, Breezblocks"" מעיף המוחות, יצא אמנם כבר בשנת2011, כחלק מה־EP (אלבום מקוצר) הראשון של ההרכב — אבל חבילת השירים המרשימה שעוטפת אותו באלבום הזה מוכיחה שממש לא מדובר בלהקה של להיט אחד בלבד. "An Awesome Wave" מצליח במשימה המורכבת של התכת אלמנטים של אינדי רוק, פולק, היפ־הופ, דאבסטפ ופופ לסאונד מובחן מאוד, שיש בו טביעת אצבע ברורה. זה לא נשמע כמו שום דבר ששמעתם עד עתה, וכן נשמע כמו משהו שלא תרצו להרחיק ממנו את האוזן — אפילו לא לשנייה אחת.

אמריקנה במיטבה: "A Wasteland Companion" של M-Ward
אחרי "Hold Time" המעט אנמי מ־2009, אם וורד חוזר לאיכויות של תקליטיו המוקדמים, עם אלבום אמריקנה מהודק שנע בין פולק אקוסטי מרחף לרוק גיטרות דחוס. בדומה ל"Post War" מ־2006, גם כאן יש שני שירים ענקיים: "Me and My Shadow" הקודר ו"Primitive Girl" הקליל, לצד עשר רצועות שיעשו לכם ממש נעים.

פופ הרפתקני: "Visions" של Grimes
אלבום הפריצה של הקנדית קלייר בוצ'ר, גריימס בשם הבמה שלה, מחבר דאנס ופופ מלודיים וקליטים עם מנות עסיסיות של אלקטרוניקה ניסיונית, ביטים שבורים וצלילים מאתגרים, והוא משגר את המאזין לטריפ מוזיקלי ארוך ומשונה, אבל כיפי מאוד. את האלבום, השלישי שלה, הקליטה לדבריה אחרי התבודדות רוחנית בת תשעה ימים, ונשמע שזה עבד לא רע בכלל.

הכי אולד סקול: "Bit Blues 12" של Kid Koala
היוצר והדי.ג'יי הקנדי בנה קריירה מלעשות דברים מעניינים עם תקליטים ישנים, וכאן הוא לוקח את זה שלב אחד קדימה: במשך שלושה ימי עבודה אינטנסיביים הוא דגם חלקים מתוך שירי בלוז נדירים ונשכחים לתוך הסמפלר האגדי E-mu SP-1200, חתך, ערבב, הדביק וטיגן. התוצאה היא 12 קטעים מעושנים, חסרי שם אבל מהפנטים לחלוטין, שמגישים את הרוח המקורית של הבלוז השורשי הטרום מסחרי עטופה בביטים כבדים של אולד סקול היפ־הופ.

היפ־הופ פוליטי: "R.A.P Music" של Killer Mike
קילר מייק, ראפר לא מאוד בולט מהסצנה של אטלנטה, חבר למפיק הניו־יורקי המעניין El-P, שעזר לו ליצור תקליט היפ־הופ פוליטי שנשמע כמו בעיטה אדירה לפנים. השניים מתעלמים מהתעסקות מיותרת באופנות מוזיקליות משעממות, לטובת הגשה אגרסיבית שמונחת על בלגן רועש ומהנה מאוד של צלילים ומקצבים, והתוצאה זכתה לביקורות משתפכות מכל כיוון, ובצדק רב.

פולק אורבני: "Tramp" של Sharon Van Etten
האלבום השלישי של הסינגר־סונגרייטרית מברוקלין לא מנסה לחדש הרבה, והוא גם לא צריך. הקול המרגש והשירה הכובשת שלה מתחברים להפקה המצוינת של איש "הנשיונל", ארון דרסנר, ולרשימת אורחים משובחת שכוללת את זאק קונדון ("ביירות") ומאט באריק מ"הווקמן". יחד הם רוקחים יצירת פולק־רוק־פופ עמוקה ומגוונת, שלא מצליחה לשעמם אפילו לרגע, ונשמעת כמו הפסקול המושלם לנסיעה ארוכה ואטית.

פופ פסיכדלי: "Lonerism" של Tame Impala
הרכב הספייס רוק־דרים פופ־פסיכדליה האוסטרלי, בהובלת קווין פארקר, שחרר אלבום שני, שממש לא סובל מתסמונת האלבום השני, ואפילו להפך. יש בו רצועות תופים מופלאות, קלידים מהחלל, אפקטים במקומות משונים, גיטרות מעופפות והשפעות ביטלס שאיש אינו מנסה להסתיר. כל זה בלי להיות משעמם, מעיק או חסר מעוף אפילו לרגע.

הכי פיוז'ן: "Old Time Machine" של Old Time Machine
הצמד הקנדי Old Time Machine, ריאן מק'נלי וקייל קאשן, הוציא אלבום בכורה מופלא, שעבר מתחת לרדאר של מרבית מגזיני ובלוגי המוזיקה. השניים מנגנים על מגוון אקזוטי של כלים אקוסטיים ואלקטרוניים, ובעזרתם מדלגים בין פולק, בלוז, קאנטרי, אולדיז וז'אנרים נוספים של מוזיקה עממית, שלה הם מוסיפים אלמנטים של רוק ומוזיקה אלקטרונית ורעיונות מוזיקליים חדשניים. את התמונה משלימים השירה המעושנת של מקנלי וטיפול ייחודי בתיפוף. באלבום יש כמה וכמה שירים מצוינים, אבל הרצועה הסוגרת, "Tearing my Down", תגרום לכם לרצות לנגן אותו בלופ.

אלקטרוני אפל: "Ask the Dust" של Lorn
האזנה לאלבום השני של לורן, יוצר מוזיקה אלקטרונית שפועל תחת הלייבלים הנחשבים נינג'ה טיון ובריינפידר של פליינג לוטוס, מעלה בראש מילים כמו "קודר", "אפוקליפטי" ו"צריך יותר ווליום". המקצבים כבדים, מרוסקים ואטיים, הסינתיסייזרים טוחנים בלי רחמים, הבסים יכולים לחסל חייזרים, והשירה - בטראקים שבהם היא נוכחת - מפולטרת עד זוב דם. לא לבעלי לב חלש, אבל מי שאוהב להרגיש לפעמים באווירת פוסט־מלחמה ביולוגית, זה אלבום שכדאי להחזיק על ההארד דיסק.

תחכום קנדי: "Animation" של The Luyas
הרכב האינדי־רוק־אלקטרוניקה הקנדי המעניין ממשיך לברוח מקונבנציות פופ ורוק גם באלבומו השלישי, עם שירים ארוכים שצוללים לג'אם סשנים היפנוטיים, ולצדם קטעים אינסטרומנטליים קצרצרים, כמו "Crime Machines" בן הדקה וחצי. זהו אלבום שלא תמיד מתעכל לגמרי בהאזנה ראשונה, אבל מצדיק את ההשקעה.



