ביקורת אלבום: אלאניס מוריסט - "Havoc and Bright Lights"

הידד, היא מגיעה אלינו ב־3 בדצמבר לנוקיה, ועבור מעריציה זו סיבה לחגיגה, וגם הזדמנות מצוינת להאזין לאלבום החדש שלה לקראת ההופעה. מוריסט החלה בכלל כזמרת פופ קנדית חביבה. אלא שאז הגיע אלבומה השלישי, אקספרימנט רוקיסטי זועם בשם "Jagged Little Pill", שהפך לאחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה - והשאר, ובכן, היסטוריה.

באלבום האולפן השמיני שלה, מוריסט עושה צעד אחורה, אל העבר הפופי שלה.

קהל היעד: אלה ששומרים לה חסד נעורים.

דבר המבקר: 17 שנה, לא להאמין, חלפו מאז האלבום המצליח ההוא. מוריסט (38) הפכה מאז גם לשחקנית, מובילת קמפיינים טבעוניים, חיה פוליטית ומה לא. אבל המוזיקה חיפשה כל הזמן את הכיוון שאחרי ההצלחה המדהימה של אמצע הניינטיז. התהליך לפי האלבום הזה ברור: חזרה מתמלילי רוק נוקשים למיינסטרים קליט יותר, שלא לומר פשטני.

מוריסט. חזרה למיינסטרים קליט יותר

חלק מהעיבודים נשארו אמנם רוקיסטים ברוחם, החל משיר הפתיחה המוצלח "Guardian" שמוקדש לבנה הפעוט של מוריסט. אבל מהשיר השני, "Woman Down", ואילך, ברור שמדובר במבנים פופיים, שרק עטופים פה ושם בגיטרות, אבל גם בשלל צלילים אלקטרוניים ומקצבים מרובעים משעממים שבאים מעולם הפופ המסחרי. לו היה מדובר בכל אמנית

אחרת, התגובה מן הסתם היתה מתונה, אבל מהאשה שהביאה לעולם שורה של המנוני כוח־נשי מופתיים יש תמיד ציפייה גבוהה יותר. לכן, אולי, נתקל האלבום באכזבה ביקורתית לא רק שלי, אלא גם מצד עיתוני המוזיקה ברחבי העולם.

המעריצים המושבעים יסנגרו ויגידו שמוריסט מציגה כאן צד אישי ורך יותר, שבא לידי ביטוי גם בתמלילי השירים ה"רוחניים" וגם בבלדות כמו "Till You", שנותנות לקול שלה מתיקות שלא אפיינה אותו בעידן הרוקיסטי יותר. ומצד שני, יש תחושה משונה באוויר. וזה קורה ברגעים שבהם מבליחים להיטי פופ מובהק ושמאלצי כמו "Win and Win" ו"Empathy", שנשמעים כמו משהו שדוף ונטול השראה שכאילו יצא מהפה של קייטי פרי, ובטח שלא מזה של האשה ששאלה בכעס אם הבחורה החדשה שלך יורדת לך בקולנוע, כמוה. ואולי, בסופו של דבר, זה אכן אירוני. (NMC יונייטד, 52.4 דקות).

 שורה תחתונה: המעריצים יספגו, השאר לא ממש חייבים.