ביקורת על הספר "האורות בבתים של אחרים"

מלודרמה איטלקית.

קהל היעד: אוהדי איטליה.

דבר המבקרת: כמו שיש אנשים שמעצבנים אותך ואתה לא בדיוק יודע למה, ככה גם ספרים. "האורות בבתים של אחרים" (תרגום: יערית טאובר) הוא ספר די מעצבן, אבל ייתכן שזו רק אני שלא הצלחתי להיסחף עם האיטלקיות העולצת שלו, ושרובו נראה לי מעושה עד זיוף. הספר בנוי כמונולוג של בחורה צעירה, מנדורלה (שקד באיטלקית), שנמצאת בכלא וחושבת על חייה הלא שגרתיים. מאז שהיתה בת שש, אז נהרגה אמה, מנדורלה עוברת מדי כמה שנים בין בתי משפחות שכולן גרות בבניין אחד ברומא. היא דמות אאוטסיידרית, אין לה אבא, והדבר היחיד שידוע על אביה הוא שהוא דייר באותו בניין. המבנה הזה, המופרך למדי, משמש את גמברלה כדי לתאר באמצעות דיירי הבניין איזה מיקרוקוסמוס של החברה האיטלקית, ואולי של החברה האנושית כולה - הרווקה הזקנה שאין לה עם מי לדבר, הזוג הצעיר, הזוג ההומוסקסואלי וכן הלאה. את העלילה אמורות למשוך שתי תעלומות: מיהו אביה של מנדורלה ולמה היא בכלא, אולם קשה להגיד שמי מהן באמת מעניינת. הבעיה בספר היא הכתיבה הדחוסה עד להתפקע - גמברלה משתמשת כמעט בכל נשק שקיים בארנסל, מפלאשבקים למכתבים לשירים ולעודף תיאורים מייגע. התוצאה היא ספר שגם אם אפשר אולי להעריך את תחכומו המבני, ושיש בו ללא ספק רגעים יפים, הוא בעיקר מנדנד. ציטוט למזכרת: "מיכלאנג'לו, חכה! החברות היא לא כמו האהבה, אין לה תאריך תפוגה. החברות צריכה להימשך כל החיים!". (כתר, 328 עמ').

שורה תחתונה: לאנשים סבלנים מאוד בלבד.

"האורות בבתים של אחרים"

"שקרים" / ג'יימס סיגל

סדרת ספרי המתח מהעולם של עם עובד מסתמנת כמוצלחת, במיוחד למי שאוהב את הז'אנר. בפורמט קטן, שאפשר לדחוף לתיק ולסחוב ממקום למקום, היא מביאה לקורא הישראלי ספרי מתח שלא מעליבים את האינטליגנציה הבסיסית שלו. אחרי רב המכר של יו לורי, "מכירת חיסול", הספר החדש בסדרה הוא "שקרים" של ג'יימס סיגל, שספר קודם שלו, "התינוקת", כבר יצא במסגרת הסדרה. (עם עובד, 429 עמ').